x
הפלורליזם נשכח מהזהות היהודית Print E-mail

ישראל היום, 20.7.2017

מי שהובילו את הטמעת התרבות היהודית במערכת החינוך לאורך השנים התעלמו מהרוח הליברלית • את המחדל הזה היהדות האורתודוקסית מנצלת עד תום - תוך אפליית הלא־דתיים

כאשר גברה הביקורת על שיעורי הדתה - הטפה דתית־רבנית - בקייטנות הקיץ (צהרונים) שיזם משרד החינוך, מצאו לנכון כמה אישים במשרד להגיב בכך שהיוזמה לשיעורי זהות יהודית באה ממני, עת כיהנתי כשר החינוך. קביעה זו נכונה ולא־נכונה בעת ובעונה אחת; קודמי בתפקיד, השר זבולון המר, הקים ב־1991 ועדה בראשותה של פרופ' עליזה שנהר, לנושא לימודי היהדות בבית הספר הממלכתי הלא־דתי. בתחילת כהונתי קיבלתי את המלצות ועדה זו והקמתי גוף מיוחד לביצוען. המלצות ועדת שנהר היו מועילות מאוד; הן אישרו את שברור לכל אדם נקי דעת, דהיינו שהיהדות בימינו פלורליסטית ואינה מוגבלת לזרם האורתודוקסי־רבני. 

המלצותיה גם קבעו כמה עקרונות חשובים: תוכניות הלימודים יבטיחו את חשיפת התלמידים למגוון העשיר של היהדות בימינו ויקשרו את לימודי היהדות לערכים תרבותיים־אוניברסליים. הן הדגישו את הצורך להתאים את תוכניות הלימודים לקהילת בית הספר - תלמידים והורים כאחד, ולא לקבוע דגם אחד שיתאים לכולם. לא היה בהמלצות שום רמז לתעמולה אורתודוקסית־רבנית.
מאז הוועדה חוקקה הכנסת, ביוזמתי, את מטרות החינוך הממלכתי שרוח ליברלית־פלורליסטית מנשבת בהן, ופותחת במילים הברורות שתפקיד החינוך הממלכתי, לרבות הדתי, לחנך אדם להיות "אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו". רוח הדברים התאימה גם לזרם הממלכתי־ערבי, גם לחילונים וגם לדתיים. 
המלצות ועדת שנהר ומטרות החינוך הממלכתי האמורות בחוק, שוללות כל הטפה דתית מהסוג המחייב תלמידים ללמוד רק על היהדות הרבנית, ומתעלמות לחלוטין הן מזרמים לא־אורתודוקסיים והן מתרבות יהודית ציונית לא־דתית. יש הבדל של יום ולילה בין הזהות היהודית שבה תמכתי, לבין הפיכת בית הספר הממלכתי לבן חורג של החינוך הדתי־ממלכתי. ההתעלמות מהמלצות ועדת שנהר נעשתה בסודיות וללא הנמקה. ההתעלמות מהחוק היא פשוט שערורייה, שאיש אינו מגיב עליה.
 
מטרה מוכוונת
מאז, נשכחו המלצות ועדת שנהר ומטרות החינוך הממלכתי מופרות בריש גלי. גרוע מזה; בשנת 2013 - טרם כניסתו של נפתלי בנט לתפקיד שר החינוך - הקימה המזכירות הפדגוגית את "המטה לתרבות ישראל", שהכין תוכנית מסגרת לבתי הספר היסודיים ולחטיבות הביניים בחינוך הממלכתי הלא־דתי. תוכנית זו קברה סופית את דו"ח ועדת שנהר והתעלמה לחלוטין מהמלצותיה. 
במבוא מסתמך "המטה", לכאורה, על המטרות החדשות של החינוך הממלכתי, אך מתעלם מהנושאים ההומניים והאוניברסליים הכלולים בו ומההוראות החד־משמעיות הכלולות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושאינם מצויים בתוכנית המוצעת; למשל, הסילבוס המוצע בנושא היצירה היהודית מכיל: בכיתה ד' - בין אדם לחברה במשנה; בכיתה ה' - הזיקה לארץ ישראל באגדות ובמדרשי חז"ל; בכיתה ו' - קריאה אקטואלית בפרשת השבוע; בכיתה ז' - סידור התפילה (האורתודוקסי כמובן) כמשקף זהויות וגוונים ביהדות; בכיתה ח' - תיקון היחיד וחברה מתוקנת: פרקי אבות; ובכיתה ט' - משנה תורה, הלכות דעות לרמב"ם. 
בכל הרשימה הזו אין הוגים ציונים חילונים. אין אפילו אורתודוקסים מודרנים שוחרי זכויות אדם. הנושאים שמזכיר "המטה" היו חשובים אילו נכללו בהם גם נושאים אחרים המתייחסים לתרבות לא־אורתודוקסית ולתרבות יהודית לא־דתית. האם היצירה היהודית לא כוללת את הספרות והשירה העבריות מתקופת ההשכלה ועד ימינו? האם משנתו של הוגה דעות מסורתי, כמו הרב אברהם יהושע השל, אינה ראויה אף היא להילמד? 
תלמיד שילמד את תוכנית הלימודים של "המטה" לא יידע דבר על אמונתם ועל אורחות חייהם של רוב היהודים בעולם. בכיתה ד' מציעה תוכנית הלימודים לעסוק בעיר העברית הראשונה (תל אביב), ואגב כך לבחון "דמויות מפתח בעיר" כגון: חנה רובינא, לאה גולדברג, ציונה תג'ר, חיים נחמן ביאליק, נחום גוטמן, אריה עקיבא וייס ברי סחרוף ועוד, אך כל זאת בשנה אחת בלבד ובלא יותר מאשר 15 שיעורים, כשגם מעט זה צריך להיעשות תוך "התייחסות לציר היצירה היהודית". 
פה ושם מופיעה גם אישיות לא־אורתודוקסית בדמות בנימין זאב הרצל וספרו "אלטנוילנד", נושא השפה העברית ומרכזיותה, ויש גם ביקור בתל אביב ו"השפעתה על התרבות העברית"; אך אלה הם שוליים ביחס לאזכור הכוללני של מקורות תלמודיים ולאזכורי המשניות - והמסר הכללי ברור: יהדות, זה מה שנלמד בישיבה.
 
אכן, מה שנלמד בישיבה זו תרבות יהודית, אך זו לא כל התרבות היהודית; זהו רק חלק קטן מעולם שלם הכולל יצירות תרבות יהודית וציונית ראשונה במעלה. מסר "המטה" - האם היה ל"מטה" זה גם קמב"ץ? - הוא אחד ויחיד: יש להטיף לתלמידי החינוך הממלכתי, שהוריהם לא רצו בחינוך דתי, לקיים אורח חיים של תורה ומצוות, ונוסף על כך להדגיש בצהרונים את חשיבות הקמתו מחדש של בית המקדש השלישי.
זהו רק היבט אחד מנחיתותו של בית הספר הממלכתי בגלגולו החדש: גוף נכה, מופלה לרעה בתקציבים, מונחה על ידי בוגרי החינוך הממלכתי־דתי. אין לחינוך הממלכתי הלא־דתי מי שיגן עליו בממשלה, ושמו לא מוזכר כלל בהסכמים הקואליציוניים שמיטיבים עם הזרם החרדי. 
 
עצם העובדה שמשרד החינוך מעסיק את בנות השירות הלאומי להוראת הזהות היהודית מעידה על המגמה. בנות אלה הן מתנדבות וראויות לכל שבח בשל מעשיהן הטובים, אך אסור לתת להן להרביץ תורתן־אומנותן בתלמידי החינוך הממלכתי הלא־דתי. הרי בהגדרתן אלה הן - ברובן המכריע - בנות דתיות שלא רצו להתגייס לצבא, דהיינו שהשקפת עולמן בנושאים דתיים אינה מתיישבת עם אופיו ומטרותיו של החינוך הממלכתי הכללי. 
 
כל המוזכר כאן מלמד על חלק מתהליך רחב יותר - הפיכת מדינת ישראל ממדינת העם היהודי למדינת חלק קטן מהעם היהודי.
 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2303191