x
מדברים בקודים Print E-mail

ישראל היום, 22.6.2017

קוד אתי לאקדמיה דרוש ביותר • אך לפני שהכנסת תדרוש לחברו, עליה לעמוד בקוד אתי משל עצמה - שלו זקוקה מדינת ישראל יותר מכל • עד אז יש להניח לאוניברסיטאות, שצריכות לטפל בעצמן במרצים החריגים

נושא הקוד האתי לאנשי הסגל האקדמי נקלע לוויכוח פוליטי. חבל. שלוש שאלות נשאלות בעניין זה: א. האם בכלל יש צורך בקוד אתי לאקדמיה? ב. מי צריך לחברו? ג. איך יתייחס הקוד לעניין החופש האקדמי? ובכן, קוד אתי לאנשי הסגל האקדמי דרוש ביותר. האתיקה המקצועית נועדה לאנשים שלהם שררה או השפעה על אחרים: רופאים, עורכי דין, שופטים, חברי כנסת וכיוצא באלה. 
גם לאנשי הסגל האקדמי יש כוח כזה, לגבי תלמידיהם; הם שולטים בציוניהם, במקצועות שעליהם ללמוד, בחיבור הבחינות ובאפשרות לסלקם ממסלול הלימודים. נכון, הקהילה האקדמית הישראלית מצטיינת בהתנהגות ראויה, ומעטים הסכסוכים סביב סמכות המרצים; אך יש גם חריגים המתוארים בספר שכתבתי עם יצחק פשה - "סדקים באקדמיה". 
קיים היבט נוסף: בישראל הפיקוח על המרצה מצומצם: אין פיקוח שוטף על הסילבוס - נושא הקורס ומקורותיו - גם אם הוא חדש; בניגוד לאנגליה, אין פיקוח חיצוני על הבחינות. מערכת הערעורים העומדת לרשות הסטודנטים היא חלקית. יש לא מעט שימוש לא ראוי בשיקולים פוליטיים: אני עצמי התנסיתי בכך. 
לפני כמה שנים כתבתי מאמר בנושא חוק האזרחות עם ד"ר ליאב אורגד ושלחתיו לפרסום בביטאון משפטי של אוניברסיטה מסובסדת. הפקולטה התכנסה והחליטה שלא לפרסם את המאמר, בתירוצים שונים ומשונים, אך הכל ידעו שלפקולטה עמדה פוליטית מנוגדת למאמר. שלחנו את המאמר לביטאון משפטי עצמאי, והוא הפך להיות אחד המאמרים המצוטטים ביותר בבית המשפט העליון. 
בעיה נוספת היא הרכב הכנסים האקדמיים המבטאים יותר את השקפתם של מארגני הכנס מאשר את היבטיו השונים. מי שקרא את דו"ח הוועדה הבינלאומית לעניין החוג למדע המדינה באוניברסיטת בן־גוריון, יודע שהיתה בו מגמה פוליטית ברורה שפגעה בו. 
לשאלה מי יחבר קוד זה יש לי תשובה פשוטה: לא גוף הממונה על ידי איש פוליטי. הדרך הנכונה היא שכל מוסד יחבר את הקוד העצמאי שלו וכך יושגו שני דברים: יוסר חשד שיש כאן נגיעה פוליטית כלשהי והקוד יותאם לאופי כל מוסד (למשל: אוניברסיטה דתית עשויה לקבוע הוראות שונות מהקודים של מוסדות חילוניים, הכל בתנאי שתישמר בכולם המידה הראויה של חופש אקדמי).
 
חובת האיזון
השאלה השלישית היא הקשה ביותר: איך מפשרים בין החופש האקדמי - נשמת אפו של המוסד האקדמי, כמאמר השופט חשין ז"ל - לבין שימוש לרעה בסמכות המרצים כלפי התלמידים הנתונים במידה רבה למרותם? במסמך שכתב פרופ' אסא כשר יש נקודות רבות חשובות ומועילות, אך יש בו גם דגש מזיק על איסור הדיון בעניינים פוליטיים והסטייה מהסילבוס שנקבע מראש. 
בישראל קיימים חילוקי דעות פוליטיים עזים שקשה לבודדם מהדיון האקדמי - בעיקר במדעי החברה - ויש בה אירועים לא צפויים המחייבים סטייה מהסילבוס. האם מרצה למדע המדינה יוכל להתעלם מרצח ראש ממשלה? מהתפתחויות מדיניות חשובות? הדיון הפוליטי במדינה כשלנו הוא חובה, גם כשמדובר בעמדות מנוגדות. אני מציע לשים את הדגש לא על איסור הדיון, אלא על חובת האיזון שבית המשפט העליון קבע בעניין שבו הייתי מעורב אישית: 
ב־1994 קבעתי כשר חינוך כנושא מרכזי של מערכת החינוך את הסכמי השלום עם מצרים וירדן - נושא שהסעיר את הציבור הישראלי. הוגשה נגדי עתירה לבג"ץ בטענה שקביעת הנושא היא פוליטית. בית המשפט עיין בחוברת שכתבתי ודחה את העתירה בקובעו כי: "אין טענה שהחומר המוצג אינו מאוזן וכי הוא משקף עמדה פוליטית אחת ומתעלם מאחרת". 
עמדה זו צריכה להיות חלק מהקוד האתי. אין טעם במניעת דיון בשאלות שנויות במחלוקת ציבורית; אדרבה, חילוקי הדעות הם מכשיר פדגוגי ממדרגה ראשונה; שקלא וטריא ויכוחים הלכתיים הם, נשמת אפה של המסורת. לכן, הצעה שלא לדון בשאלות פוליטיות בכיתה היא למעשה בלתי אפשרית במציאות הישראלית. מה צריך לאסור? רק ניסיון לבצע אינדוקטרינציה פוליטית תוך שימוש לרעה במעמדו של המרצה.
 
בעיית חקיקה
אך יש בעיה נוספת המאפילה על כל הדיון; כל קוד אתי חייב להגביל את החופש של אנשי הסגל האקדמי. בימים רגילים יש לכך הצדקה, אך ימים אלה אינם ימים רגילים. בכנסת מתנהל מסע חקיקה לסתימת פיות. הרוב הקואליציוני מעביר סדרה של חוקים, שכולם סותרים את הכרזת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומרחיקים את ישראל ממעמדה כדמוקרטיה ליברלית. 
הצעת החוק האחרונה בסדרה זו משנה את מטרות החינוך הממלכתי וסותמת את פיותיהם של המורים ואת אוזניהם של התלמידים. מוצע להוסיף עוד מטרה למטרות הקיימות: "לחנך לשירות משמעותי בצה"ל, ולשמור על מעמדו וכבודו בחברה הישראלית". מטרה זו תחול גם על בתי הספר הערביים - שמדינת ישראל אינה מגייסת את תלמידיהם לצה"ל, אך לא חלה על בתי הספר החרדיים המחנכים להשתמטות משירות צבאי. היא מסמיכה את שר החינוך "למנוע כל פעילות במוסד חינוך" על ידי גוף חיצוני שפעילותו עומדת בסתירה למטרה זו. הכוונה היא, כמובן, לארגון "שוברים שתיקה", אך כאן יש סכנה לסתימת פיות סיטונית: הרי מעבר לקונצנזוס בדבר צה"ל, יש גם פולמוס בעניינים מסוימים. האם שר החינוך יהיה רשאי למנוע מגוף כלשהו להשמיע עמדתו בנושא אלאור אזריה? האם בזמנו אסור היה לגוף כלשהו להשמיע דעתו בפרשת הטבח שביצעו חיילי צה"ל בכפר קאסם? האם יש עוד דמוקרטיה שבה קיים חוק טוטליטרי מסוג זה, המשליט צנזורה על כל המערכת החינוכית? 
מי חתום על הצעת חוק סותמת פיות זו? בצלאל סמוטריץ', יואב קיש ושולי מועלם־רפאלי, אך גם יאיר לפיד ואלעזר שטרן. לנוכח גל זה של חקיקה, ייתכן שכל נושא הקוד האתי לאקדמיה צריך להידחות עד שיונהג קוד אתי לחברי הכנסת שעיקרו: "אם אין לך מה לומר, אל תסתום פיות של אחרים". זה הקוד האתי שלו זקוקה ישראל יותר מכל, ובינתיים יכתבו נא האוניברסיטאות והמכללות את הקוד האתי שלהן, ויפרסמו אותו בציבור.
 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2231357