x
סרדינים? תלוי בזרם! Print E-mail

ישראל היום, 28.8.2015

שר החינוך, נפתלי בנט, הכריז על מעבר הדרגתי לכיתות שבהן מספר התלמידים לא יהיה גבוה מ־34. במעבר הדרגתי זה תינתן עדיפות לכיתות נמוכות (א'-ו') בפריפריה. 

תהליך זה חיובי בעיקרו, אם כי יש לציין שצפיפות בכיתה היא הרסנית, בעיקר בכיתות הנמוכות, ללא קשר למצב הסוציו־אקונומי של התלמידים וההורים. היא מטילה על המורים נטל בלתי נסבל, וכך נפגעים גם המאמץ לגיוס מורים איכותיים יותר למערכת החינוך וגם היכולת להשיג משמעת מינימלית בכיתה, הדרושה לצורך לימוד תקין ואווירה תרבותית.

התביעה להקטנת הצפיפות ראויה להישמע בכל בתי הספר בארץ. מבחינה זו עשה שר החינוך צעד חיובי, זאת אף שהחלטת הממשלה הקודמת, שהתקבלה בנובמבר 2008 ושאושרה גם בבית הדין לעבודה, קבעה מקסימום של 32 ולא 34 תלמידים לכיתה. הכנסת, מצידה, חוקקה ביוני 2007 תיקון מספר 28 לחוק לימוד חובה, שלפיו בכיתות היסוד - א' וב', תפוצלנה קבוצות הלימוד לצורך הוראת מיומנויות יסוד ל־20 תלמידים. שתי הוראות אלה נתקלו בקשיים תקציביים ולא בוצעו. החלטת שר החינוך היא אפוא צעד קטן בכיוון הנכון.
 
גם בחינוך הכל פוליטי
בעניין הצפיפות, ממש כמו בתקצוב לתלמיד, קיימת אפליה קשה בין הזרמים השונים המאפיינים את מערכת החינוך בישראל והדבר שונה מהמתרחש בכל מדינה דמוקרטית אחרת. וגרוע מכל, אפליה זו, כל כולה, נובעת ממניעים פוליטיים פסולים. 
לפי נתונים שפירסם מרכז טאוב, הצפיפות הגדולה ביותר מצויה בחינוך הממלכתי־כללי היהודי (28.7 תלמידים לכיתה), והנמוכה ביותר היא בחינוך הממלכתי־דתי ובחרדי (24.5 ו־23.3 בהתאמה). עשרת בתי הספר הצפופים ביותר שייכים כולם לזרם הממלכתי־כללי היהודי; עשרת המרווחים ביותר, כולם, ללא יוצא מן הכלל, שייכים לזרם הממלכתי־דתי או החרדי. 
מספרים אלה אינם משקפים את מלוא האפליה: מכיוון שבבתי הספר החרדיים קיים פיצול כפול - הפרדה מינית והפרדה לפי חסידויות ו/או לפי רבנים, נוצר מספר לא יחסי של בתי ספר קטנים עם כיתות מרווחות ביותר מבחינת מספר התלמידים. כך למשל, בבית שמש מצויים 103(!) בתי ספר חרדיים, שבהם בתי ספר עם פחות מ־100 תלמידים, אחרים שבהם מלמדים ביידיש (כ־3,000 תלמידים לומדים ביידיש, גם הם על חשבון המדינה), לרבות תלמודי תורה "ליטאיים", שקבעו מכסה של 25 אחוזים לתלמידים "ספרדים". 
מה רמת הצפיפות בבתי ספר ובתלמודי תורה אלה? ממסמך שהתגלגל לידיי מתברר שבבית שמש, בשנת 2000, היו בבתי ספר חרדיים מסוימים כיתות בנות 3, 4 ו־6 תלמידים לכיתה.הדוגמאות האחרות מהשנה שעברה לא פחות משמעותיות: בבית הספר א"ד גורדון בתל אביב יש ממוצע של 38.6 תלמידים לכיתה; במעיין האמונה ביישוב חריש - 6.6; ובתלפיות בחדרה - 12 תלמידים לכיתה. 
כמו בעניין תקצוב לתלמיד, קיים סדר פוליטי־מפלגתי ברור מבחינת העדיפויות: בראש עומדים תמיד (הפתעה! הפתעה!) בתי הספר של אגודת ישראל וש"ס, ובמקום האחרון - החינוך הממלכתי־כללי - זה שהיה פעם "מלך" החינוך הישראלי ושפוליטיקאים מימין ומשמאל הפכו אותו לבן חורג וחסר ישע של מערכת החינוך. 
השיא הוא הפער בחינוך המוכר שאינו רשמי: בתי הספר הנוצריים־ערביים המעולים, שעושים שירות גדול לחברה הישראלית, מקבלים הקצבה לתלמיד שהיא שליש מההקצבה שנתנה הכנסת אך ורק לבתי הספר המוכרים, שאינם רשמיים, של ש"ס ואגודת ישראל, וזאת על פי חוק מעוות שנחקק ב־1985. מה ההיגיון בלתת לתלמוד תורה, המלמד ביידיש וקובע מכסה לתלמידים מזרחיים, פי שלושה מאשר לבית הספר הריאלי בחיפה? רק שיקולים פוליטיים ומפלגתיים יכולים להסביר עניין זה.
 
הפרשים? רק בעידוד החלשים
נגד אפליה זו מוחה בחריפות מרכז השלטון המקומי. יו"ר המרכז, ראש עיריית מודיעין חיים ביבס, אומר דברים חד־משמעיים: "לא ייתכן שמסיטים תקציבי ענק של מיליארדי שקלים למימון של גחמות פוליטיות על חשבון תקציבי החינוך לכל ילדינו. הממשלה לא עומדת בהתחייבותה והיא מפקירה את החינוך הממלכתי לטובת החינוך המגזרי והפרטי". 
אכן, אמת בדבריו: הממשלה מפקירה את החינוך הממלכתי־כללי, מקפחת אותו בתקציבים, מגדילה את צפיפות כיתותיו ומכפיפה אותו לתעמולה מיסיונרית מטעם המינהלת לזהות יהודית של המשרד לענייני דתות, בשליטת ש"ס; והעיקר - אין שר בממשלה שיגן על מה שהיה עד לא מזמן עמוד השידרה של החינוך הציוני. 
לחרדים ולדתיים־לאומיים יש אפוטרופוסים אדירי כוח; לחינוך הממלכתי - לא כלום, אפילו לא מועצה מייעצת. כל הסמכויות נתונות, לפי חוקי החינוך המיושנים, לשר החינוך, וב־20 השנים האחרונות רוב שרי החינוך לא היו בוגרי החינוך הממלכתי־כללי. 
כעת מאיימים נציגי השלטון המקומי וכן ארגוני ההורים להשבית את הלימודים עם פתיחת שנת הלימודים. אולי הם יהיו האפוטרופוסים של החינוך הכללי המקופח בידי הממשלה והכנסת. הדרישה צריכה להיות פשוטה לחלוטין: כל הזרמים שווים מכל הבחינות, ולכל זרם חייבת להיות הקצאה ממשלתית שווה לתלמיד; הפרשי תקצוב יהיו מוצדקים אך ורק משיקולים של עידוד החלשים והם קיימים בכל המגזרים. כל סטייה מכלל ברזל זה פסולה מהבחינות המוסרית והמשפטית. מדיניות הממשלה בנושא החינוך מוכתבת על ידי יחסי הכוחות בכנסת ובקואליציה. כעת אולי יתברר לפוליטיקאים שגם לשלטון המקומי וגם לארגוני ההורים יש כוח.
 

מידע נוסף

right_3
Content View Hits : 2231345