הארץ, 29/11/1999

אפשר לבטל את הבחירה הישירה בלי לחזור ל"תרגילים המסריחים", אבל במחיר חיסול המפלגות האידיאולוגיות או פגיעה במפלגת העבודה

בעוד כשבועיים תתחיל הכנסת לדון בשאלה, אם לבטל את שיטת הבחירה הישירה של ראש הממשלה. חילוקי הדעות בעניין זה חוצים מפלגות, ועיקר המחלוקת עובר בתוך מפלגת העבודה: ראש הממשלה, אהוד ברק, תומך בהשארת השיטה הקיימת, ורוב אנשי סיעתו מתנגדים לכך.

נגד הבחירה הישירה הועלו בשעתן שתי טענות עיקריות: האחת, בשיטה זו יהיה ראש הממשלה לרודן והכנסת תיהפך לחותמת גומי; השנייה - לראש הממשלה לא יהיה רוב בכנסת וייווצר מצב לעומתי, שישתק את המדינה.  

שני החששות הללו התבדו: ראשי הממשלה שנבחרו בבחירה ישירה, בנימין נתניהו ואהוד ברק, נתקלו בקשיים פרלמנטריים, שאין דומה להם במשטרים אחרים (איזו ממשלה באירופה מתקשה להעביר תקציב שנתי?) והכנסת הקודמת היא זו שקיצרה את תקופת כהונתו של נתניהו. לעומת זאת, שני ראשי הממשלה שנבחרו במישרין לא התקשו במציאת רוב פרלמנטרי כדי להקים קואליציה - אמנם רופפת, אך כאלה היו כל הקואליציות מאז 1977, אז איבדה מפלגת העבודה את הרוב הברור שלה.

אם כל כך טוב, מה רע בשיטה הנוכחית? רע דבר אחד: שיטת הבחירה בשני פתקים החלישה את שתי המפלגות הגדולות וחיזקה את כוחן של המפלגות הבינוניות והקטנות, המייצגות לא פעם אינטרסים סקטורליים.

אך חסרון זה מחוויר לעומת חסרונה של השיטה הקודמת, שהעניקה ללשון המאזניים של הגוש החרדי כוח אדיר, שאיפשר לו להחליף ראש ממשלה בלי להזדקק כלל לבחירות. משום כך נכון לומר, כי שיטת הבחירה הישירה גרועה, אך השיטה הקודמת גרועה ממנה.

מה הפתרון? האם אפשר לבטל את הבחירה הישירה בלי לחזור לשיטת "התרגילים המסריחים"? יש כמה אפשרויות לעשות זאת: הראשונה היא לקבוע בחוק, כי הבוחרים יצביעו בפתק אחד, וראשות הממשלה תינתן למפלגה הגדולה ביותר. שיטה כזאת תהיה בלתי דמוקרטית בעליל, שכן היא תאלץ את בוחרי המפלגות האידיאולוגיות - מרצ, מפד"ל והמפלגות הערביות - להתחסל ולקרוא לבוחריהן להצביע בשביל מועמד השמאל, או הימין, כדי שהרע במיעוטו מבחינתן ינצח. האפשרות השנייה היא לקבוע, כי מי שעומד בראש גוש המפלגות הגדול ביותר, הוא זה שיקבל אוטומטית את ראשות הממשלה. במצב זה תוצג הקואליציה העתידית לבוחר עוד לפני הבחירות, ויימנע חיסולן של מפלגות בעלות אידיאולוגיה שמאלית או ימנית.

זוהי שיטה טובה, אך הצרה היא, שהיא מענישה את מפלגת העבודה: הימין, עם הדתיים והחרדים, לא יתקשה ביצירת בלוק כזה, אולם השמאל לא ירצה להקים גוש עם המפלגות הערביות (בשל חששו מפני עונשו של הקול הצף והקובע), והתוצאה תהיה יתרון לא הוגן לגוש הימני.

ישנה, כמובן, דרך אחרת: להותיר על כנה את שיטת הבחירה הישירה, על יתרונותיה, ולצמצם את נזקי הפיצול שהיא גורמת על ידי שינוי שיטת הבחירות והכנסת גורם אזורי (שבו יש למפלגות הגדולות יתרון ברור). הצרה היא, שאין רוב בכנסת לשינוי שיטת הבחירות. לכן הבחירה היא בין שתי צרות: השיטה הקיימת המפצלת את הייצוג הפוליטי, והשיטה הקודמת המעניקה לכמה רבנים, שאינם חברי כנסת, את הכוח לאיים על ראש הממשלה בהחלפתו. ויש עוד דרך ביניים: להשאיר את שיטת הבחירה הישירה ולהכניס בה כמה שינויים חשובים כמו העלאת אחוז החסימה (כמשקל נגד לפיצול שנוצר על ידי שיטת שני הפתקים) וחקיקת סעיף שיקבע, כי מועמד לראשות הממשלה שלא יקבל מינימום מסוים, קולותיו לא ייספרו. כל זאת כדי להרתיע את מי שירצו להשתמש בהצגת מועמדות לראשות הממשלה כבאמצעי סחיטה. שתי החקיקות האלה יתקנו מעט את עיוותי חוק הבחירה הישירה, בלי לבטל את יתרונותיו.