הארץ, 20/04/1999

מאמר ליום העצמאות נפתח בדרך כלל בסקירת הישגי המדינה, ממשיך בקטלוג בעיותיה ומסתיים בהצבת אתגרים לעתיד. נבקש מהקוראים להניח שדברים אלה אכן נכתבו ולעבור ישר לשלושה נושאים שיקבעו את הרכבה ואופיה של החברה הישראלית בשנים הבאות.

לשם כך חשוב להניח כמה הנחות: בעשור הבא יושג שלום חלקי עם הפלשתינאים ועם סוריה ולבנון - שלום במובנו המזרח תיכוני, הלא החדש; יימשך האיום הכפול על ישראל - טרור ספורדי ונשק לא קונוונציונלי; יסתיים המיתון ותתחדש הצמיחה מוטת-הטכנולוגיה, ויימשכו המגמות הדמוגרפיות של גידול מרשים של האוכלוסייה הערבית והחרדית והמשך העלייה מחבר המדינות בשיעור לא ידוע.  

הנחות אלה מעוררות שלוש סוגיות קשות: כיצד להתמודד עם הסתירה שבין הצורך בצבא חזק ובין צמצום המגזר המשרת; כיצד להגדיל את שיעור העובדים בכלל האוכלוסייה כדי שרמת החיים של כולנו תעלה, ואיך להבטיח שהמשך הצמיחה, המבוססת על טכנולוגיה גבוהה, לא יגדיל עוד את הפערים החברתיים.

בשנת 2,023, אם יימשכו המגמות השוררות היום, מחצית האוכלוסייה הישראלית לא תהיה חייבת בשירות צבאי. קשה להאמין שאפשר יהיה להמשיך באפליה כה בוטה בין ישראלי לישראלי בלי פיצוץ חברתי. אין מתכון אחד לפתרון הבעיה הזאת. גיוס כללי - כולל כל החרדים והערבים - יפה כתעמולה, אך אינו ניתן לביצוע. במקום פתרון כוללני אפשר לאמץ פתרונות חלקיים: קביעת מכסה לשחרור תלמידי ישיבות - שחרור בלי איסור על עבודה - במקום הפטור האוטומטי הניתן היום והופך את הישיבה החרדית לעיר מקלט למשתמטים. הכנסת תהיה חייבת בתוך כמה חודשים לאחר הבחירות לקבל חוק בעניין זה, על פי קביעת בג"ץ. טיבו של החוק הזה - המשך המצב הקיים או קביעת מכסה סבירה, כמו זו שהיתה קיימת עד 1977 - יקבע במידה רבה את עתיד האפליה בין מי שמקדיש שנות חיים ומקריב חיים לבין מי שבורח מהנטל זה.

בעת ובעונה אחת אפשר להרחיב את שירותם הצבאי של ערבים - בתחילה על בסיס של התנדבות יחידים, ולאחר מכן של גיוס קבוצות, על פי בקשתן. בצד הרחבת היקף מעגל המתגייסים, מוכרחים גם לנקוט שני צעדים כדי להקטין את האפליה בין המשרת ללא משרת: על ידי הקטנת משך שירות החובה משלוש שנים לשנתיים וחצי והארכת השירות - לאלה שהצבא זקוק להם - בתנאים של צבא קבע; על ידי הגדלת התשלום לחיילים המשרתים כך שיגיע לשכר המינימום. אין מדובר בצבא שכירים, אלא בתגמול נאות לחיילי חובה, כדי לפצותם מעט על הנטל שאחרים פטורים ממנו. הדבר ייצור נטל על תקציב הביטחון, אך בסופו של דבר שני צעדים אלה יועילו למשק שכן הם יגדילו את כוח העבודה האזרחי ויבטיחו גם ניצול נכון של כוח האדם בצבא.

הקטנת משך השירות הצבאי וקביעת מכסה לחרדים בלי לאסור עליהם עבודה יגדילו אוטומטית את שיעור הישראלים המבקשים לעבוד, אך גם אז תפגר עדיין ישראל בהרבה אחרי המדינות המפותחות. בשני מגזרים - חרדים ונשים ערביות - יש פוטנציאל של עבודה, בתנאי שהיא לא תדרוש יציאה מהשכונה או הכפר. אפשר להביא את העבודה לקהילה בלי לחייב שינוי באורחות החיים. מדובר גם בתעשייה ביתית וגם בתעשיית התוכנה המאפשרת, מעצם טיבה, עבודה בבית או בשכונה. יהיה זה אחד התפקידים המרכזיים של הממשלה הבאה - לעודד עבודה במקום שבו לא עובדים היום. משטר קצבאות הילדים מעניש משפחות שיש להן פחות מ-4 ילדים עד גיל 18 - דהיינו, רוב המשפחות העובדות. כדי לעשות צדק עם הישראלים העובדים לפרנסתם הכרחי לקבוע, כי קצבת הילד הראשון - שאז נגרמות ההוצאות הראשוניות הגדולות ביותר - תהיה גדולה מהקצבאות השוות בגודלן לילדים נוספים.

בכל המדינות המפותחות, ובישראל רבת הניגודים החברתיים בפרט, מציבה הטכנולוגיה החדשה אתגר חברתי חדש. היא מאפשרת למוכשרים לרוץ מהר; חסרי הכישורים נשארים מאחור, נטולי אינטרנט ומחשב. חלון ההזדמנויות האדיר, שהעשיר כמה ישראלים בעלי דמיון ויוזמה, סגור בפניהם. הרחבת מערכת החינוך היא המכשיר היחיד היכול לתת פתרון כלשהו למצוקה זו וגם לשלב את האוכלוסייה הערבית בתהליך השגשוג. הגיעה העת לקבוע מחדש את היעדים הכמותיים במערכת החינוך הממלכתית: בתוך 10 שנים יהיו שבעה מתוך עשרה בני 18 זכאים לתעודת בגרות; חמישה ילמדו במוסד להשכלה גבוהה; תשעה יהיו בעלי מיומנות מחשבית. במגזר החרדי הניזון מכספי המדינה יש לחייב לימוד שלושה מקצועות: מתמטיקה ומחשבים; שפה זרה ואזרחות.

שלושת הנושאים האלה אינם מצויים בכותרות, אך יום העצמאות הוא הזדמנות נאותה להדגיש, עד כמה אופן הטיפול בהם יקבע את אופיים של ימי העצמאות הבאים.