הארץ,    21/05/1996    

זה היה כל כך צפוי: נושא המקצועות לבגרות ללא חובת בחינה (לח"ב) הפך לנשק בידי בנימין נתניהו. בתחילה תקף את השיטה החדשה וקבע כי "ממשלת הליכוד תחזיר את מקצועות הנצח של עם ישראל" ("מעריב", 29.4). לאחר מכן, בשיחה עם תלמידי תיכון ב"מעריב לנוער", ביטל את הביטול והבטיח שישמור על הלח"ב: "אם אבחר - לא אבטל את הגרלת הבגרויות" ("מעריב", 8.5). ובאחרונה ביטל את ביטול הביטול ואמר - נחשו איפה? - בהר מירון: "תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל לא יהיו עוד על הרולטה" ("הארץ", 19.5). וכל זאת בתוך פחות משלושה שבועות. מזלנו שמערכת הבחירות אינה ארוכה יותר.

מהצד הפוליטי זכתה תוכנית הלח"ב לתמיכתה המלאה של ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ דליה איציק ובסיוע נלהב של נציגי הליכוד, ועם דברי סניגוריה של נציגי אגודת הסופרים. הם הבינו, כי זו השיטה ששומרת על כל מקצועות החובה לבגרות אף שכל תלמיד נבחר במספר קטן יותר של בחינות. דברי הביקורת שהושמעו נגד הלח"ב נאמרו, כמעט כולם, על ידי אנשים פוליטיים ועיתונאים. כיצד זה קורה? כיצד מתקיים פער כזה בין הדרגים המקצועיים לבין "קובעי דעת הקהל"? התשובה לכך נעוצה בטעות אופטית מסוימת. טעות זו - שאני עצמי אולי תרמתי לה בקיום טקס פומבי עם קריאות שמחה של תלמידים - שיוותה אופי של הגרלה פופוליסטית לתהליך המעמיק את הלמידה ומעלה את רמת המוטיווציה של התלמידים.

לתוכנית הלח"ב, כמו גם להמלצות הוועדה הציבורית בראשות פרופ' מרים בן פרץ, יש מטרה משותפת: להקטין את השפעת הבחינה החיצונית - זו שהפכה את הלימוד לאקט מכני של שינון, לעיסה, פליטה ושכחה - ולהגדיל את משקל ההערכה הבית ספרית במשך כל שנות הלימוד.

ועדת בן-פרץ המליצה לבטל את רוב בחינות הבגרות ולהמירן בהערכת הישגים על ידי בית הספר. שיטת הלח"ב - אמצעי זמני עד לביצוע התהליך האמור - עושה זאת על ידי שינוי המעמד של הציון השנתי שנותן בית הספר עצמו. ציון זה, הניתן על סמך בחינות ועבודות במהלך השנה, הוא מודד נאמן ואמין יותר, והוא גם מעודד לימוד של אמת ולא לימוד מכניסטי. אם כך, לשם מה צריכים בכלל בחינות בגרות? אך ורק למטרה אחת: לשמש בקרה אובייקטיווית על רמת הציונים ולמנוע מצב שבו בית ספר נוטה לקולא או לחומרא, ללא צידוק. מבחינה זו אין זה כלל משנה אלו מקצועות נכללים בקבוצת הבקרה.

האיכות וההעמקה מושגות קודם כל על ידי הגדלת משקלו של הציון השנתי, ואילו המקצועות ה"מוגרלים" משמשים אך ורק למטרה המוגבלת של בקרה. זהו בדיוק המכניזם של "בוחן פתע", שאותו מכיר כל מורה, כאשר הלימוד לקראת הבוחן אינו מושפע מן השאלה אם בסופו של דבר יתקיים הבוחן או לא. נתניהו לא צריך להאמין לי. אני מציע לו לקרוא דברים שכתבה מנהלת בית-ספר תיכון: "זה שנתיים ימים שפועל עקרון הלח"ב. לגבי בית ספרנו עיקרון זה חולל מהפך אדיר:

1. "הלמידה הפכה להיות למידה מואצת במשך כל שנת הי"ב. התלמידים, אשר חשו כי פרק הזמן למתן ציוני המגן התקצר, למדו באופן מתוגבר עד חופשת הפסח, וזאת על מנת לזכות בפרק זמן זה בציון מגן גבוה ככל שאפשר.

2. "בית הספר אגר לפרק זמן זה משאבים אדירים לתגבור הלמידה, למימון פרויקטים שונים המכוונים לרמות השונות ולמקצועות בעייתיים.

3. "צוות המורים האיץ את הלמידה. החשש, שהמקצוע שאותו מלמד המורה ייפול ולא יילמד יותר, גרם לכך שהמורה דרש מעצמו לסיים את חומר הלימודים לפני חופשת הפסח, ולתת ציוני מגן שאכן ישקפו במידה מקסימלית את הידע במקצוע.

4. "התלמיד עבר מהפך. ידיעתו כי התשומות אשר ישקיע יתבטאו בציוני המגן אשר ייתכן ויהיו ציוני הבגרות, גרמו להתייחסות רצינית ואחראית להערכת המורה ולמאבק רציני וכן, הדורש שיפור מתמיד למען קבלת הערכה גבוהה ככל שיוכל.

"הן מבחינת צוות ההוראה, הן מבחינת אינטנסיוויות הלמידה, הן מבחינת ארגון החומר, והן מבחינת רצינותו של התלמיד, גרם עקרון הלח"ב למרוץ אמיתי, לרצינות, לניצול זמן באופן יעיל, לאפקטיוויות, לניצול כוחות הוראה לפני הלח"ב ולאחריו באופן מקסימלי, לסחיטת המערכת כולה לקראת אותו היעד הנקרא 'בגרות'".

שמה של המנהלת הוא רותי פרנקל - אחת המנהלות המעולות שיש לנו - והיא עומדת בראש בית הספר הממלכתי דתי אמי"ת בבאר שבע. קודם שבנימין נתניהו מחליט סופית אם הוא בעד או נגד הלח"ב, אני מציע לו שיתקשר אליה וישמע את דעתה.