הארץ,    15/12/1997    

מדוע, בעצם, שלא יחול עקרון התחרות בטלפונים הניידים ובשיחות הבינלאומיות על שירותי בריאות? הרי הוכח בישראל באותות ובמופתים כי הפרטת שירותי התקשורת ויצירת תחרות בין גורמים שונים טובה למשק וטובה לכל הצרכנים, כולל ציבור העובדים. למה, בעצם, לא צודקת ממשלת ישראל, התובעת לפתוח את משק הבריאות לתחרות בין קופות החולים? למה לא לאפשר לקופות להגמיש את סל הבריאות, להתחרות על חסדי הצרכן, ממש כפי שעושות חברות הטלפונים הסלולריים ?

התשובה אינה פשוטה, שכן אין פתרון אחד ויחיד לכל הבעיות האלה. אכן, אין כל ספק שתחרות והפרטה המשרתת תחרות טובות לכל - ובראש ובראשונה לציבור הפחות מבוסס. מדיניות השמים הפתוחים פתחה את חו"ל לציבורים רחבים שלא יכלו לעשות זאת בימי המונופול של אל-על. צמצום המונופולין של חברת החשמל - שההסתדרות כה נלחמת נגדו - ייטיב אף הוא עם הציבור הרחב; ממש כמו ביטול המונופול של מקורות ושל בתי הזיקוק. כל אלה הם תהליכים כלכליים ברורים, שבהם פועלים חוקי היצע וביקוש: ככל שגדלה התחרות, גדלה גם התועלת.  

מדוע אין חלים כללים אלה על משק הבריאות? התשובה שנותנים, בדרך כלל, היא כי מערך השוויון, בעניין של חיים ומוות, חשוב יותר מהיעילות הכלכלית. הנימוק הוא פשוט: מוטב שנשלם יותר, כדי שהחלשים והעניים לא יקופחו בהשוואה לעשירים. אך האמת היא כי גם מבחינה כלכלית תחרות חופשית בין שירותי הבריאות היא בזבזנית ויקרה יותר משירותי בריאות מכוונים ומפוקחים. למה? התשובה בדרך כלל ניתנת באמצעות הדגמה: בארצות הברית קיים משק חופשי בביטוח הבריאות ובמתן שירותי בריאות. התוצאה רעה מאוד: ארצות הברית משקיעה 14% מהתל"ג בבריאות - כמעט פי שניים מההשקעה באירופה ובישראל. והתוצאות, מבחינת תוחלת חיים ותמותת תינוקות, רעות יותר מאשר אלה הקיימות במדינות שבהן אין תחרות. ישראל משלמת פחות בעד בריאות ומקבלת תפוקה גבוהה יותר.

איך מתרחש פרדוקס כזה? הסיבה נעוצה באופי השירות הרפואי. אדם המבקש לרכוש טלפון סלולרי, או לטוס לארצות הברית, מכיר את רוב הנתונים המכתיבים לו את ביקושו. התייר יודע לאן הוא רוצה להגיע, באיזו מחלקה יטוס, וגם שמע משהו על טיב השירות. המבקש לבחור בין פלאפון לסלקום מופגז במידע על טיב השירות ומחירו.

לעומת זאת, אדם המבקש להתרפא ממחלתו, יודע מעט מאוד על הדרך שבה יעשה זאת. הוא מסתפק בתקווה שהרופא יודע מה שהוא עושה. הוא ירצה לקבל את כל מה שהרופא יקבע בעבורו ויעשה כל מאמץ כדי לרכוש את "הסחורה" המוצעת לו.

במלים אחרות: אין לו ביקוש עצמאי המוכתב על ידי רצונו שלו. מכיוון שהצרכן אינו יודע כיצד ירפאו אותו, הוא "יקנה" את כל מה שמציעים לו. ההיצע מכתיב את הביקוש. להיצע עצמאי אין תקרה, שכן חידושי הרפואה מתרבים, לשמחתנו, אך מחיריהם מרקיעים שחקים גם בשל עלותם הגבוהה, וגם בשל העובדה כי למחיר אין השפעה גדולה על גודל הביקוש. חולה אנוש יקנה כל תרופה שתציל את חייו, כל עוד הוא יכול לשלם בעבורה. זו הסיבה שתחרות רגילה אינה מוזילה את ההוצאה על בריאות אלא מעלה אותה. יש כאן כשל שוק המבטל את הכללים הרגילים של תחרות מועילה.

אין פירוש הדבר כי אי אפשר לייעל ולהוזיל את עלות הרפואה באמצעים כלכליים: תאגוד בתי החולים חיוני כי רק המנהל הוא גם אחראי וגם מוסמך לייעל את בית החולים; השתתפות עצמאית סבירה מועילה, בעיקר בכל הנוגע לצריכה שוטפת של תרופות וביקורים במרפאה, משום שהיא מקטינה צריכת שווא, בתנאי שאין היא חלה על קשישים ומעוטי הכנסה. תחרות בתחום יבוא התרופות חיונית, והכרחי לקבוע כי תרופה המאושרת על ידי מוסדות הפיקוח בארצות המוצא - ארה"ב ואירופה - אינה זקוקה לבדיקה ולאישור נוספים בישראל.

אך בעיקרון אין לגעת בחוק ביטוח בריאות ממלכתי - אחד המעשים החשובים והטובים שעשתה הממשלה הקודמת. החוק הזה הפך כל אזרח למבוטח, הגדיל את השוויון, ואפילו הוריד את הוצאות הממשלה למבוטח מ-2,171 שקל ב-1995 ל-2,123 שקל ב-1997 (במחירי 1995). משום כך, גם אדם כמוני, התומך בהפרטה ובהגדלת התחרות במשק, מתנגד לתחרות בין קופות החולים בכל הנוגע לסל הבריאות.