הארץ, 28/05/1997    

במאמר קודם ("הארץ", 23.5) ראינו כי במערכת השכר בישראל חלו שינויים מפליגים: גדל הקיטוב בין עליונים לתחתונים, ולמרות זאת קטן והולך הפער בין משקי בית שבראשם עומדים ילידי אסיה אפריקה לבין אלה שנולדו באירופה ואמריקה, עד שבשנת 1994 התהפך הגלגל ובפעם הראשונה ילידי מערב - הכוללים את עולי חבר העמים דלי ההכנסה - נחותים בהשוואה לילידי אסיה-אפריקה. ועוד ראינו כי כאשר בודקים את הדור השני - ילדיהם של ילידי מערב ומזרח - נותר עדיין פער משמעותי ומדאיג בהכנסות.

מה ההסבר לתופעות אלה? גידול הפערים בישראל הוא חלק מתופעה קשה של מדינות מפותחות. הביטוח הלאומי הוכיח במחקריו, כי ישראל דומה מאוד למדינות עשירות אחרות ולא נמצאת בתחתית מבחינת האי שוויון, אך אין זו נחמה בשבילנו. אצלנו, הקטנת הפערים היא לא רק מצווה חברתית, אלא גם כורח פוליטי וקיומי.

מנין נובעים הפערים המאפיינים את תקופתנו? בראש ובראשונה מהשינויים הטכנולוגיים העצומים שצימצמו באורח דרסטי את הצורך בעבודת שרירים: מקצועות שלמים, מהסוג שגברים בעלי מיומנות נמוכה עסקו בהם בעבר, נעלמו; מה שנותר לעשות ביד בעידן הייצור הממוחשב הוא בעיקר עבודות מעוטות הכנסה בשירותים ובייצור. את הפועל החקלאי ואיש הנקיון אי אפשר להחליף במחשבים. כך נוצר הפער בין העובד המיומן, בעל ההשכלה והידע, לבין העובדים הפשוטים, דלי ההכנסה, המתמלאים בחלקם בעובדים זרים.

מזלה הטוב של ישראל הוא, שתהליך זה לא נחת עלינו בשנים הראשונות של המדינה. אילו כך קרה, היה מתרחש תהליך הרה אסון של חלוקת עבודה מעמדית-עדתית, מהסוג הידוע מחברות אחרות. כאשר החלו השינויים הטכנולוגיים להשפיע על המשק קרו כבר שני דברים חשובים: ראשית, החינוך העל יסודי התרחב, וכלל בתוכו את רוב התלמידים היהודים. שנית, המשק עצמו התרחב, נעשה מגוון, ונפתח ליזמות בתחומים רבים. המשק פתוח לקליטת עובדים מוכשרים משכבות שונות באוכלוסייה, והוא יותר דמוקרטי, יותר שוויוני מהמוסדות המוליכים - האוניברסיטאות, התקשורת, המערכת המשפטית.

למזלה הרע של ישראל בצד ההתפתחות החיובית הזאת חלו בעבר שתי התפתחויות שליליות: קיפאון בשיעור מקבלי תעודת הבגרות - קיפאון שפגע, בראש ובראשונה, בתלמידים מזרחיים - ופער גדל והולך בין ביקוש להיצע באוניברסיטאות, שנתן עדיפות לבני הדור השני של יוצאי מערב. זהו ההסבר העיקרי להבדל בין הדור הראשון לדור השני. בדור הראשון מצטמצם הפער ונעלם בשל שני גורמים: צמצום הדרגתי במשך השנים ונחיתותה הכלכלית - יחסית (והזמנית) של העלייה הרוסית-האשכנזית.

בדור הראשון יש גם נחיתות לעולים האשכנזים: הם עלו ארצה ממסורת רבת-השכלה, אך חלקם בא ללא השכלה גבוהה והמבוגרים ביניהם - פליטי השואה - כמעט ללא השכלה. קשיי הקליטה בארץ נתנו, גם בהם, סימנים.

בדור השני, כפי שהוכיחו מחקרים שפורסמו ב"הארץ" על ידי אור קשתי, סולקו מכשולים אלה, והתוצאה היא פער מכאיב בשיעור ההשתכרות ובשיעור ההשתתפות בהשכלה הגבוהה. אך המחקרים המובאים ב"הארץ" משקפים ממוצעים קיימים, ולא השפעות קצה, דהיינו את המתרחש בימינו אלה בשנתונים החדשים הנכנסים למעגל הבגרות וההשכלה הגבוהה. אין לנו עדיין מחקר של ממש על נושא זה, אך הנתונים מדברים בעד עצמם: גידול של 10% בשיעור מקבלי תעודת הבגרות מ-30% ל-40% מהשנתון בתוך ארבע שנים וגידול עצום בשיעור הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה - ובעיקר במכללות. במכללות האזוריות שיעור התלמידים המזרחיים הוא כמעט 50%. במכללות אחרות, בהעדר נתונים, אנו רשאים להתרשם כי מדובר בתהליך דומה. הרחבת מספר הסטודנטים באוניברסיטאות ובטכניון - בעקבות התחרות בין המוסדות להשכלה גבוהה - גם היא חייבת לתרום לתהליך זה.

עתה באים ברברה ושלמה סבירסקי ("הארץ", 24.5) וטוענים כי המכללות הן האוניברסיטאות סוג ב' - גם כאשר מדובר בתואר ראשון. אך לכך אין שום ביסוס מחקרי או מדעי, אלא רק השערות גרידא. לשכת עורכי הדין טענה טענות דומות נגד המכללות למשפטים וסירבה לתת נתונים לביסוס טענותיה. כאשר נאלצה, עקב התערבות בג"ץ, לתת נתונים, הסתבר כי אין שחר לטענתה, וכי יש מכללות המקדימות בהישגי תלמידיהן בבחינות הסטאז' אוניברסיטאות ותיקות ורבות יוקרה. אין שום סימן שלבוגרי המכללות יש בעיות קשות יותר במציאת עבודה מכניסה. נכון: בכל מדינה יש הבדלים בין מוסדות אקדמיים שונים, אך תרומת המכללות לצמצום ולביטול הפערים החברתיים היא עצומה וטרם הוערכה כראוי. מה המסקנה? לא לקצץ בתקציבי מערכת החינוך, להמשיך ולהשקיע בחינוך בגיל הרך; להמשיך ולהביא, גם בחוזים אישיים, את המורים הטובים ביותר לאזורים החלשים ביותר; להרחיב את מעגל מקבלי תעודת הבגרות; להמשיך להגדיל את מספר המקומות באוניברסיטאות ובמכללות; לאפשר למכללות, הראויות לכך, להעניק תארים מתקדמים - כפי שהדבר נעשה באוניברסיטה הפתוחה. אין דרך אחרת.