נשלח למעריב בתאריך: 18 ינואר, 2004

התקרית שבה שגריר ישראל בשבדיה פגע במיצג המשבח את ההתאבדות והרצח במסעדת מקסים בחיפה, מעלה את שאלת גבולות חופש הביטוי האמנותי וחופש המחאה נגד חופש ביטוי זה. המיצג כשלעצמו לא צריך להפתיע אותנו לאחר שמוזיאון תל-אביב הציג תמונה שבה צלב הקרס משולב במגן דוד. אין להתפלא לא על המוזיאון בשטוקהולם ולא על כך שישראלי מעורב במיצג מקומם זה. מיצגים מסוג זה הפכו להיות שגרה בגלריות, מוזיאונים וקמפוסים מערביים. יוצרי המיצגים - אני מסרב להשתמש בתואר אמנים - האלה מגינים עליהם וכנגד כל נסיון לפעול נגדם בשתי טענות : ראשית, אין לנתק אמנות מפוליטיקה; שנית, אין מקום לשום צנזורה או בקרה על חופש הביטוי האמנותי. אם משלימים עם אלה, אין מחסום במדרון החלקלק המוליך למדינה פאשיסטית החורצת גורל כל יוצר לשבט או לחסד לפי האינטרסים הממלכתיים.

שתי הטענות חזקות לכאורה : הנסיון ההיסטורי מוכיח שכל צנזורה היא מעוותת ומביאה להחלטות שרירותיות המדכאות יצירה חשובה : הצנזורה על ספרי ד.ה. לורנס ושל ג'יימס ג'ויס קופצים מיד לזכרון המשותף. אך בדיקה נוספת מוכיחה את פרכתו של טעון זה.

ראשית, אין במשפט שום זכות בלתי מוגבלת. בית המשפט העליון הסביר כמה פעמים שחופש הביטוי - חשוב ונעלה ככל שיהיה - אינו מוחלט והוא עשוי לפנות את מקומו לשיקולים אחרים של טובת הציבור, הסדר הציבורי, שמו הטוב של אדם וכבודו, עצמאות בתי המשפט, בטחון המדינה ורגשות דת. משום כך קשה לטעון שחופש הביטוי מוגבל בתחום אחד אך הוא בלתי מוגבל ברגע שאמן מתרגם את השקפת עולמו לפוליטיקה ע"י ציור תמונה או הקמת מיצג.

דברים אלה נכונים שבעתיים אם אתה מחיל את הקריטריון של חופש בלתי מוגבל על יריבים פוליטיים : האם, למשל, יש חופש בלתי מוגבל למי שמקים מיצג בזכות ההשקפה הכהניסטית ? האם מיצג של איש הקו-קלוקס-קלאן מוגן בפני כל צנזורה ?

הטעון של השמאל - כמו בעניין הסרבנות, כמו בעניין החופש האקדמי - שיש הבדל תהומי בין ביטוי מדכא אדם לבין ביטוי נאור ומתקדם השומר על זכויות האדם.

הבעיה היא שטעון זה הוא אנטי-אוניברסלי ושרירותי מעצם טיבו. כאשר מעניקים זכות יסוד, חייבים להיות עוורי צבעים פוליטיים, אחרת הזכות עצמה תיראה בלתי אמינה ותיסדק.

הדוגמא של המיצג בשטוקהולם ממחישה עניין זה : המיצג משבח מעשה רצח של אזרחים - גברים ונשים, מבוגרים וילדים, יהודים וערבים - באורח וולגארי ביותר. האם מיצג כזה שייך לצד הנאור המוגן מצנזורה או לצד החשוך הבלתי מוגן ? האם רצח כזה אינו שייך, בעצם, נפשית ואידיאולוגית לעולם של תנועת כך ושל הגזענות הנתעבת ביותר ?

המיצג לא מייצג ערכים אנושיים ואוניברסליים מעוד בחינה : לא רק בישראל מתאבדים מוסלמים כדי לרצוח אזרחים. רצח באמצעות מתאבדים נפוץ היום ברוסיה, במרוקו, בערב הסעודית, בעירק, באינדונזיה ובמספר מדינות אחרות. אך המיצגים היחידים בעניין זה, כמו ההפגנות ברחובות אירופה, כמו המסעות האנטי ישראליים בברקלי ובקמפוסים אמריקאיים אחרים, מופנים רק נגד ישראל.

גלריה יוונית באתונה הציגה יצירת אמנות בצורת חגורת חומר נפץ עשוייה מקרמה של מחבלת פלסטינית הרוצה להרוג ישראלים. רק נגד ישראל מוצגות יצירות מופת מסוג זה - לעולם נגד מדינות אחרות, לעולם לא בעד מתאבדים הרוצחים אזרחים שאינם ישראליים. אין מקרמה לצ'צ'נים. אין מיצג בשוודיה בעד מתאבדים בריאד.

אם זו לא גזענות, איני יודע מהי גזענות.