הארץ, 26/02/1999

 כיצד עונו נאשמי מע"ץ, "מועצת עבריינים צעירים", הודו לשווא והורשעו בבתי המשפט - בלי שיוכח נגדם דבר

פרשת זיכוים של נאשמי מע"ץ - הכנופיה שלא היתה - אינה יכולה לרדת מסדר היום. קצין משטרה, שי שמחון, חשף לפני כמה שנים פרשה של מכות והתעללויות בקבוצת צעירים משכונת התקוה שהמשטרה חשדה בהם בשורה של הצתות. החשד התעורר בעקבות סיפור של מקור מודיעיני, ואנשי המשטרה החליטו לחלץ מהצעירים הודאות בכל מחיר. אף שהתברר שהמודיע הוא פסיכופת, העבירה המשטרה את התיק לפרקליטות, זו העמידה לדין את החשודים והם נדונו לתקופות מאסר ארוכות.

המשטרה והפרקליטות מתעטפות בינתיים ב"זכות שתיקה" מוזרה, והיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, החליט באורח לא-מוסבר שלא לנקוט צעדים נגד השוטרים והקצינים המעורבים בפרשת המכות וההתעללות. אבל חשובה מכל השאלה, איך מלכתחילה הורשעו הנאשמים על לא עוול בכפם? כיצד מתמודד המשפט הישראלי עם אפשרות של הודאות שקר שהמשטרה מחלצת מחשודים?  

התשובות על שאלות אלה טמונות בפסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בתל אביב בפרשת מע"ץ. מתברר כי בפני בית המשפט לא היה דבר חוץ מההודאות והשחזורים של הנאשמים בהיותם עצורים. כדברי הנשיא בנימין כהן: "...אין למדינה ראיות זולת הודאות של נאשמים, והבעייתיות נובעת ממה שהעין רואה כאשר מעמתים הודאות אלה ביניהן לבין עצמן ועם ראיות המתייחסות לדליקות עצמן".

למרות בעייתיות זו, מצא בית המשפט כי הנאשמים כולם שיקרו והשוטרים כולם אמרו אמת. החוקרים קיבלו ציון לשבח על "היותם כנים, מהימנים ונוהגים באנושיות בנחקרים". ומה בנוגע ל"דבר-מה" הנוסף הדרוש לחיזוק ההודאה? לפי בית המשפט העליון, השחזור שנעשה תחת עינה הפקוחה של המשטרה הוא-הוא אותו "דבר-מה". דינם של נאשמים אלה, כדין עמוס ברנס ורבים אחרים, נחרץ בעצם בידי המשטרה: זו מענה אותם עד שיודו וגם ישחזרו, ובכך בעצם נגמר משפטם.

בית המשפט לא שאל את עצמו מדוע, בעצם, אין סיוע חיצוני להודאות? אם הנאשמים באמת רצו להתוודות, מדוע לא הצביעו על פרט שהמשטרה לא יכלה להכתיב להם; על מקום מסתור של המכלים שמהם שפכו דלק לשם ההצתה, למשל? בית המשפט גם לא תהה, אולי שני "חברי הכנופיה" שלא הועמדו לדין הם שביצעו את המעשים? אחד מהם, עד מדינה, מתואר על ידי בית המשפט כמנהיג האמיתי, אך גם כשקרן מוחלט וזדוני. בית המשפט העליון מעיר: "מסיבות שלא נתבררו, דווקא המנהיג לא הועמד לדין". גם הוא אינו מסיק מכך דבר. ועל עדים כאלה סומך בית המשפט?

בית המשפט נתן אמון מוחלט, מיסטי כמעט, בעדויות המשטרה, אך בכל זאת נבעו סדקים בחומת אמונה זו. למשל, בעת החקירה האנושית כל כך בלע אחד הנאשמים חפיסת סיכות ולכן נלקח לטיפול רפואי. הדבר הביא לפסילת הודאתו, אך נפסלו רק ההודאות שנמסרו באותה חקירה ולאותו חוקר. האם מעשה ייאוש כזה אינו מעורר חשד בנוגע לחקירה כולה? והאם אינו פוגע באמינות החוקרים? השופטים אף לא שאלו את עצמם שאלה זו.

בפני בית המשפט היו עדויות חיצוניות המאששות את גרסת הנאשמים: בניגוד להכחשות המשטרה, התברר שהם אכן הוצאו ל"טיול בלילה". ממתי מוציאה משטרה נחקרים לטיול כזה בחשיכה, שלא לשם שחזור? ומדוע שיקרו החוקרים בעניין זה? האם אין הדבר מחזק את טענת הנאשמים שהם הובלו החוצה לשם עינויים ומכות? לא, אמר בית המשפט, טיולים אלה נעשו כדי להחדיר פחד בנאשמים. בית המשפט מעלה השערה מוזרה: המשטרה מחזקת את תדמיתה האלימה ונוטעת אימה בנחקרים, המאמינים לשווא בתדמית הדמיונית של המשטרה האנושית כל כך. בית המשפט העליון אף שאל: "מה ההיגיון להנחית מכות דווקא בחורשה ולא במקום חקירתו במדור המרכזי, שם אמנם הוכה בהמשך".

בבית המשפט הוכח שאחד העצורים נשאר כפות וכבול לכיסאו במשך כל הלילה. בית המשפט אמר נו-נו-נו לחוקר שהיה אחראי לכך - "אם כי זו היתה גם מנת חלקם של השוטרים ששמרו עליו" - אך דבר לא נגרע מאמונתו הלוהטת בצדקת המשטרה. אותו כפות וכבול השתולל, לדברי המשטרה, עד שהחוקרים האנושיים כל כך נאלצו לתת לו מכה בעין. למחרת היום, מיד לאחר השחזור, הובא הנאשם לבית החולים איכילוב. הד"ר קנטרוביץ העיד שמצא בגופו "חבלות ושריטות בראש, בפנים, בגב, בידיים, בחזה, בשוק וירך רגל שמאל". בית המשפט העליון פסל איפוא את השחזור, אך קביעתו שההודאות כשרות לא נפגעה.

עו"ד קאזיס חתם על מכתב ובו העיד שראה אצל מרשו הנאשם סימני מכות. בית המשפט ביטל עדות מהימנה זו כי לא התיישבה עם סיפורה של אחות הנאשם בדבר "סימנים מרובים על גופו".

בפני בית המשפט הובאה ראיה אובייקטיווית אחת: הנאשמים כתבו את מספרי המכוניות שגנבו על קיר אחד הבתים, אך התברר שמכוניות אלה כלל לא נגנבו. ואולם גם ממצא זה לא הועיל לנאשמים; בית המשפט העלה השערה: "יש לקחת בחשבון את אפשרות הצורך הנפשי של החבורה להתפאר ולהתריס במעשי הגניבה". ולמה לכתוב מספרי מכוניות שלא נגנבו? עוד השערה: אם תבוא המשטרה יוכלו הנאשמים לטעון כי "אלה מספרם של כלי רכב שבהם לא נגענו". וכך הלאה.

ההגנה מצדה הביאה הוכחה מוחצת: אחד הנאשמים הודה במשטרה בהצתה שביצע והנה מתברר שההצתה אירעה כשהיה בבית הסוהר. לקורא הסביר נדמה כי הוכחה זו מוחקת את ההודאה כולה. אם ניתנו הודאות שקריות בעליל, ברור שכל סיפורי המשטרה הם בדיה. אך לא כך החליטו בתי המשפט - מחוזי ועליון כאחד. השופט בנימין כהן הסביר זאת בעזרת השערה נוספת: "בא בחשבון שהנאשם, אחר שיצא מבית הכלא אחרי הדליקה, הוכנס ע"י מאן דהוא בסוד ההצתה". ומדוע הודה בהצתה לא-לו? "בא בחשבון הסבר שהנאשם בחר להודות מפני שבמשטרה חשב למצוא את עצמו במצב שבו מוטב שיודה".

בית המשפט לא הבהיר מה כרוך באמירה מדהימה זו. מתי נותן אדם הודאה מרצון חופשי אם אינו אשם? מהו בדיוק "המצב הזה" שבו חשוד חושב שכדאי לו להודות בעבירה שלא ביצע? האם לא "בא בחשבון" גם שיש קשר כלשהו בין המצב המוזר הזה לבין הטיולים הליליים המוכחשים, בליעת הסיכות, סימני המכות ועדויות הרופאים?

ואם "בא בחשבון" מצב כזה, מדוע הודה הנאשם בהצתה שלא היה יכול לבצעה? כאן ייחס בית המשפט לנאשם זדון של ממש: "הוא בחר להודות כאן (במשטרה) במה שלא עשה ויוכל להוכיח (בבית המשפט) שלא עשה בעליל". והתקרה לא נפלה בבית המשפט כשהושמעו דברים אלה.

התקרה לא נפלה משום שמשפט מע"ץ אינו יוצא דופן. בשורה של משפטים פליליים, שנאשמים הורשעו בהם, לא היה בידי התביעה דבר חוץ מהודאות ושחזורים שחולצו מהנאשמים בהיותם מבודדים במעצר משטרתי. הפרקליטות קונה הודאות אלה בלי לבודקן. בית המשפט קובע שההודאה והשחזור מספקים. כשההגנה מביאה ראיות המפריכות את ההודאות, עוסק בית המשפט בשורה של ספקולציות כדי לבטלן. כשההגנה מצביעה על אלימות ומכות בחקירה, בית המשפט מאמין אמונה עיוורת למשטרה. וחוץ מזה, הוכחת אלימות כשלעצמה - כך פסק בית המשפט העליון - לא מבטלת את קבילות ההודאה.

כוונת השופטים נקייה מזדון. הם רוצים להגן על הציבור מפני עבריינים ומסרבים להאמין, למרות הוכחות רבות, כי המשטרה מסוגלת או רוצה לחלץ בכוח הודאות שווא. וכך מוצא עצמו אזרח ישראלי מורשע בדין אך ורק משום שהמשטרה הצליחה לענותו עד שהודה. הניסיון מוכיח כי עקב הודאות שווא הפושעים האמיתיים יוצאים נקיים. והחמור מכל: המשפט הפלילי בישראל אינו נותן שום הגנה למי שהופעל עליו טרור משטרתי.