נשלח למעריב בתאריך: 13 אפריל, 2004

אילו, בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, היתה פורצת מגיפה באירופה שבגלל סיבות גנטיות, קרבנותיה היו רק יהודים ומגיפה זו היתה מחסלת את רוב רובם של יהודי אירופה, היה זה אסון נורא. זו היתה שואה. אך רצח יהודי אירופה - רצח שזכרו מסרב למות גם לאחר 65 שנה - הוא יותר מזה : הוא גם אסון ושואה; הוא גם אבדן של ציוויליזציה שלמה, של למעלה ממיליון ילדים יהודים, של תרבות אדירה שהעשירה את העולם היהודי והלא-יהודי כאחד. אך הרצח שבדרך נס לא כלל את יהודי צפון אפריקה, המזרח התיכון כולו (לרבות היישוב העברי בארץ ישראל) - הוא יותר מזה, שכן הוא יצר טראומה שלא היתה קיימת אילו דובר בקרבנות של מגיפה קטלנית.

רצח יהודי אירופה היה ארוע ייחודי. אכזריות ומעשי טבח מחרידים ליוו ומלווים את האנושות מיום שהבל נרצח בידי קין. מי ששמע את עדויותיהם של אלה מתושבי רואנדה שניצלו מהשמדת העם שנעשתה שם, מתפלץ מרוב תדהמה, צער וריגשות נקם. אך יהודי אירופה לא נרצחו בפרץ של אלימות שבטית או בסערת רוחות מלחמתית, אלא באורח שיטתי ע"י ממשלתה של אחת האומות התרבותיות ביותר ורצח זה לא היה מקרי אלא תוצאה כמעט בלתי נמנעת של שנאת יהודים עתיקה הנמשכת מימי קדם.

מכאן עוצמתה של הטראומה - שהיא עצמאית ונפרדת מאסון האובדן.

העובדה שלא מדובר כאן בתאונת דרכים אלא ברצח כמעט ידוע מראש, מתחזקת בשל העובדה שהעולם התרבותי כולו עמד מהצד ולא היה מוכן להושיט יד להציל את היהודים באותן שנים בהן ניתן היה לעשות זאת. מבחינה זו ועידת אוויאן, שנתכנסה ערב הרצח כדי לנסות ולמצוא פתרון לפליטים היהודים הנמלטים על נפשם והסתיימה בהחלטה שלא לעשות דבר, אינה פחות משמעותית מאושוויץ : משלוח האניה סנט לואיס, עם פליטים יהודים, מחוף המבטחים של ארה"ב בחזרה לתופת הנאצית, חשובה לא פחות ממחנות המוות בסוביבור ומאידנק.

מגיפה היא כוח עליון. לעומת זאת, ועידת אוויאן ייצגה החלטה מודעת של המדינות הדמוקרטיות שלא לתת מקלט לאנשים מוכשרים שיכלו להעשיר את הדמוקרטיות ולאכלס מדינות רחבות-ידיים המשוועות למהגרים. הסירוב לקבל את הפליטים היה מושתת רק על עניין אחד : היותם יהודים. יש לדייק : חלק גדול מהפליטים - באותו שלב דובר בעיקר ביהודי גרמניה ואוסטריה - לא היה יהודי מבחינת אורחות חייו ואמונתו. הוא היה יהודי בעיקר מבחינת לידתו. סטיפן צוויג, לפני התאבדותו בברזיל, מתאר ב"העולם של אתמול" את הזעזוע העובר על יהודים מתבוללים כמותו בשל עצם העובדה שאפשר לרדוף יהודים שניתקו עצמם מאמונת אבותיהם והתערו בתרבות הגרמנית בהתלהבות ובהצלחה.

זוהי הטראומה שאינה כלולה במילה שואה. זה הדבר המיוחד והמייחד את רצח היהודים, שהוא שונה באורח מהותי מגילויי אכזריות, מעשי טבח ורצח-עם אחרים. זה ההבדל : לא הרצח. רצח הוא רצח - בכל מקום, בכל עת - בבאבי יאר, בקמבודיה וברואנדה. הטראומה של רצח היהודים היא משהו נפרד. והועבדה שהשנאה עתיקת הימים הזו מסרבת למות ולהיעלם גם לאחר שהעם היהודי-האירופי נרצח כמעט כולו, מעצימה עוד יותר את משמעותה. הוא הדין בעובדה שאין ליהודים מפלט מהשנאה - לא בהמרת דת, לא בהקמת מדינה יהודית. עוצמתה של המיוחדות היהודית הזו היא המסבירה מדוע יום השואה, החל היום, מסרב להיעלם מהתודעה היהודית-ישראלית - בניגוד מוחלט לחששותיו של אבא קובנר בשנות החמישים. היא גם מסבירה מדוע סופר והוגה דעות חשוב כמו א.ב. יהושע מנסה באומץ לב לחפש הסבר אוניברסלי לשנאת היהודים ומוצא זאת בעובדה שהיהודים - בשל אובדן זהותם הלאומית וטשטוש הגבולות בין דת לעם - מטריפים דעתם של העמים בתוכם הם שוכנים. תיזה זו, שנויה במחלוקת ככל שתהיה, היא עדות לעוצמת הטראומה היהודית. נכון : יש גם לקחים אוניברסליים מהשואה : הנאצים הם ההוכחה הניצחת לכך שרק בדיקטטורה ניתן לבצע פשעים כמו ג'נוסייד; הדמוקרטיה היא מגן לזכויות האדם; מי שמתחיל לפסול אחרים בשל גזעם ומוצאם עלול לגלוש במדרון התלול המוליך לשואה. זהו הסיפור האוניברסלי המדריך היום את דעת הקהל באירופה, כפי שמסביר אותה הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראוט בחוברת האחרונה של "תכלת", והפועלת היום נגד ישראל עפ"י השקפה זו. "לעולם לא עוד" מתפרש כהחלטה נחושה לא לתת לבזות ולהשפיל את "האחרים".

לקח זה חייב לחול גם על יהודים, אך לגביהם "לעולם לא עוד" יש לו משמעות נוספת : לעולם לא נהיה עוד תלויים בחסדי אחרים.