מעריב, 26 ינואר 2008

הבירוקרטיה הישראלית מבריחה מפה עסקים שיכולים היו לעשות לנו רק טוב. אמנון רובינשטיין מבהיר: אמנם אנו חשופים לגלובליזציה ולמסחר החופשי, אך בניהול ענייני המשק נתקענו בימי הצנע

לא בכל יום שומעים דברים כאלה: שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, אומר שאין זה מתפקידו לייעץ לתעשיין להישאר בארץ. הוא רואה בביורוקרטיה "אם כל חטאת". הוא מתאר את איטיות פעולתה של ועדה ממשלתית שתפקידה להסיר חסמים מנהליים מיזמים תעשייתיים ואינה מצליחה לעשות זאת. גולת הכותרת של שיתוק זה היא אזור תעשייה בנתיבות, העומד בשיממונו בגלל כל אלה.

יש לו טענה מרכזית נכונה: ישראל חשפה עצמה לגלובליזציה ולמסחר חופשי, אך נשארה מאחורי העולם שעימו היא מתחרה בנושאי מיסוי ושלטון ("גלובס", 17.1). בחשיפה אנו במאה ה-21; בניהול ענייני המשק אנו כאילו נותרנו בימי הצנע של דב יוסף.

והתוצאה? עשרות יזמים בורחים מהפקידים בארץ ומשקיעים את הונם ומרצם בהצלחה רבה בחו"ל. ממשלות ישראל הן ריבוניות בתחום ישראל, אבל אין הן יכולות למנוע הגירת הון ויזמות למדינות הפטורות מהשיגעון הביורוקרטי הישראלי. כל הדוברים בכנס הרצליה בנושאי כלכלה, בהם גם שרים, עמדו על הנזק שנגרם כתוצאה משיגעון זה.

האם יש כאן משהו הטבוע באופיינו? לא. עובדה היא כי בעבר חלו שיפורים עצומים: בעבר חיכו ישראלים שנים ארוכות לטלפון או לאישור תעודת בגרות, והמתינו חודשים לקבלת דרכון מחודש. רק לפני כמה שנים היתה נסיעה פשוטה לחו"ל תלויה בקבלת אישורים: אישור מילואים, אישור לצורך מטבע חוץ, אישור שאתה חי.

הנזק גדול מכל חרם ערבי

הפגמים האלה נעלמו בשל יוזמה מבורכת של שרים אחראים (תרתי משמע). אך בתחומים אחרים לא נעשתה כל רפורמה. מי שייתקל ביזמים ישראלים בחו"ל וישמע על ההתעללות בהם בישראל ועל הקלות של עשיית עסקים במערב, יבין שהנזק ששיגעון זה גורם לנו גדול יותר מכל חרם ערבי.

מה עושים? שני דברים: מבטלים את הגופים הבין-משרדיים ומטילים סמכות ואחריות על אדם אחד, כמקובל בכל ארגון ראוי לשמו. שנית, על הכנסת לקבוע חוק כללי שיקצוב זמן לתשובה, חיובית או שלילית, מכל מי שיש לו סמכות לתת היתר בחוק. אי מתן תשובה לאחר חלוף הזמן הקצוב ייראה כאילו ניתן ההיתר. רק השר האחראי יוכל לשלול לתקופה מוגבלת את מתן ההיתר מטעמים של טובת הציבור. חוק כזה יגן על האזרח והיזם מפני מכת הסחבת האופיינית כל כך לשירות המדינה.

דרך נוספת היא לבדוק מחדש את כל הסמכויות הרגולטוריות ולזהות איזה חלק מהן הוא באמת חיוני ועל איזה חלק ניתן לוותר. בסופו של דבר הרפורמות הגדולות בישראל - בתקשורת, בהשכלה הגבוהה, בשוק ההון - נוצרו על ידי תהליך של דרגולציה, והוא שהביא לשגשוגה של היוזמה הישראלית.

עניין זה מקבל חשיבות רבה עקב החשש שהמשק הישראלי ייכנס בשנה זו להאטה. מצב זה מחייב עידוד פעילות משקית - פעולה אנטי-מחזורית בלשון הכלכלנים. אבל הניסיון הישראלי מוכיח את ההפך: בזמן שפל והאטה מכבידים המנגנונים את עולם ומאטים עוד יותר את קצב הצב שלהם. את המחיר משלם האזרח הישראלי. האם יימצא הכוח להציל את ישראל מידי הביורוקרטיה של עצמה? האם השרים המדברים נגד הביורוקרטיה במשרדיהם גם יעשו משהו? האם יימצא חבר כנסת שייזום חוק שיקצוב זמן לתשובה לאזרחים?

תנו לש"ס כיבודים

פרישת ישראל ביתנו הגדילה את המחיר שתובעת ש"ס תמורת השתתפותה בקואליציה. זוהי התוצאה הכמעט טבעית של בחירות יחסיות. אך לא טבעי הוא להחזיר את קצבאות הילדים למתכונת הקודמת, לפני שבנימין נתניהו ביטלהּ בצדק רב. המתכונת הקודמת היא מתכון לאסון: משמעותה היא הענשת המגזר העובד, היצרני והמשרת בצה"ל, לטובת המגזר הלא עובד, הלא יצרני והמשתמט משירות צבאי.

כל מי שמכיר את בעיות המשק בישראל יודע כי הגדלת התעסוקה היא יעד מרכזי. בלעדיה נצעד אחורנית. החזרת הקצבאות הישנות למגזרים הלא יצרניים תקטין תעסוקה ותגדיל עוני ופערים. אסור שאסון אנטי-ציוני זה יתרחש. תנו לש"ס כסף, תנו לה משרות, תנו לה כיבודים, אך, אנא, אל תיתנו לה להרוס את המשק והחברה בישראל.