הארץ, 08/04/1999

איך מסבירים את הצלחתה העצומה של האופרה בישראל? ציפי שוחט ("הארץ" 5.4) מספרת על שיפעה זו, על יבוא אופרות, על להקות מקומיות, ומעל לכל - על ההצלחה העצומה של האופרה הישראלית שכבר מכרה 50 אלף כרטיסים בתוך שבועיים לעונה הבאה, ובעונה הקודמת יותר מ-150 אלף.

והרי רק לפני כמה שנים התחוללה כאן הפגזה עיתונאית פראית גם על משכן האופרה - זהו ה"זובור" המוכן לכל מבנה חדש בישראל - וגם על עצם הקמתה של אופרה ישראלית. אריק שפירא, מלחין שזכה בפרס ישראל, תיאר את משכן האופרה "מוזיאון לעובש", קבע כי "האופרה כפנומן אמנותי היא "בר מינן" וכי "הבעיה באופרה היא התיאטרליות, שכן רוב הטקסטים מגוחכים" ("הארץ" 28.10.94). והוא היה רק אחד המגדפים.  

מה קורה כאן? ולא רק כאן - בכל מדינות המערב יש תחייה אופראית מדהימה: הבר מינן בעל הטקסטים המגוחכים מקים בתי אופרה חדשים, ופסטיבלים אופראיים - בקרוב גם בקיסריה - מנקדים את מפת אירופה. והרי האמת היא שמאחורי תארי הגנאי של המלחין יש לכאורה משהו: מה פשר תחייתה של צורה זו שהיתה חייבת להיות מנוגדת לרוח זמננו? מי זקוק למחזה שבו הדוקר והחונק שרים את כוונתם, והנדקרת או הנחנקת מזמרות את גסיסתן הנמשכת? מה לעידן האינטרנט, הווידיאו-קליפ, הסאונד-בייט ולזמרת הגוססת בתוך שק בשל פצעי מוות שאביה הביא עליה בטעות? ואיזה פורקן מוצאים רבבות ישראלים, שטרדותיהם מטביעות בהם חותם של חוסר סבלנות כרוני, בייסוריה המושרים של יצאנית צמרת המגרשת את אהובה בשל תחנוני אביו?

ייתכן שפשר החידה טמון בשאלות. הצורה המוסיקלית של מחזה מתוזמר ומושר מביאה את החוויה המוסיקלית לשיאה המסוגנן והממושטר ביותר. אסור לעלוז או לקונן אלא במתכונת שכפה המלחין. רק בסד זה - הסד המושר - יכולים השחקנים להביע את רגשותיהם. האופרה היא על כן כפיית סדר קפדני גם על האנסמבל הבימתי, גם על הצופים. היא אנטי תזה לאי-סדר, להעדר המשמעת, לאנרכיה הערכית המאפיינת מגזרים כה רבים בתקופתנו - החל במה שקרוי אמנות ויזואלית וכלה בכל התיאוריות היחסיות, הפוסט-תבונתיות, הקובעות שאין דבר קבוע ויציב בעולמנו: לא עובדות היסטוריות, לא אמת אחת, לא מלים מביעות אומר.

הביקוש לאופרה מבטא את הכמיהה לא לנוסטלגיה - שהרי גם אופרות בנות זמננו מועלות בהצלחה רבה - אלא לאותו אלמנט של סדר ומשמעת ביצירה האמנותית, לאותו סד פורמלי, שכל כולו אנטי פוסט-מודרניות. יש כאן איפוא ביטוי, לא יחיד, לכמיהה סמויה: למציאת מזור למועקה של העדר נורמות ולמצוקה הנובעת מאוטונומיה מוחלטת של הפרט.

אך האופרה מנוגדת לרוח זמננו מבחינה נוספת. בדור של סיפוק ריגושים מיידי, של זאפינג מתמיד אחר החדשני והמגרה, היא מייצגת משהו הפוך לחלוטין: חתירה לשלמות - שלמות הבאה לידי ביטוי בהשלמתן של האמנויות זו את זו ובהשתלבותן זו עם זו. אופרה היא מאמץ מתמיד להשיג את הבלתי אפשרי: שהכל יפעל ביחד ובשלמות - התזמורת, המנצח, המקהלה, הסולנים, התפאורן והתאורן. עולם האופרה הוא אנטי-ביט ואנטי-בייט, הריגוש שבו אינו ספונטני אלא פרי עבודה מייגעת, גם של הצופה, בחתירה הזאת לבלתי אפשרי: לשלמות ולאחדות. משום כך יש רעב גדול לאופרה - זו שנולדה בפירנצה לפני 400 שנה, כתוצאה מהצורך הישן להמחיז את אורפיאוס המזמר את דרכו לגיהנום ובחזרה - גם היום. ואולי בעיקר היום. למי אכפת בימים קודחים אלה מה קורה למימי המסלסלת בסופרנו את מותה משחפת? לאף אחד לא צריך להיות אכפת, אך כשמימי מסיימת את שירת אהבתה, ואהובה רודולפו זועק-שר את שמה והמסך נופל, ומתחולל נס האחדות המופלאה על הבמה, מתחולל משהו - עמוק וישן וחדש - גם בצופה הרעב לאותם דברים שתקופתנו מתקמצנת בהם.