נשלח למעריב בתאריך: 14 מרץ, 2004

זמן קצר לפני הפיגועים במדריד, נערך שם "כנס בינלאומי של נפגעי טרור". בכנס זה אמר דיויד טרימבל - חתן פרס נובל לשלום ומנהיג היוניוניסטים בצפון אירלנד - כי "אחת מהקללות  בעולמנו היא תעשיית זכויות האדם, המצדיקות פעולות טרור ובדרך זו שותפות לרצח קרבנות תמימים", והכנס הסתיים בקריאה לארגוני זכויות האדם"להגן על זכויות נפגעי הטרור, בלי לטשטש את ההבחנה בין רוצח לקורבן". הארגון "משמר זכויות האדם" הגיב בחריפות על דברים אלה. מה קורה כאן ? מהפכת זכויות האדם מציינת תפנית היסטורית : ראשית, ההכרה כי אין די בהליכים דמוקרטיים פורמליים כדי להבטיח את זכויות האדם; שנית, ששום שלטון אינו זכאי לשלול מבן אדם זכויות "טבעיות" - דהיינו זכויות להן הוא זכאי מכוח היותו אדם (ולפי היהדות, מכוח היותו נברא בצלם האדם); ושלישית, כי עניין זכויות האדם אינו עניין פנימי של המדינה אלא עניין של המשפט הבינלאומי המצדיק התערבות מדינות אחרות במשטרה הפנימי. לנו, כיהודים, יש עניין מיוחד בהיבט זה, שכן יהודים היו קרבן עיקרי לתפישה לפיה זכויות האדם הן עניין פנימי של המדינות שרדפו יהודים. אין זה מקרה שיהודים היו פעילים מרכזיים בכתיבת אמנות זכויות האדם.

בימים אלה אנו רואים שתי תופעות מנוגדות : האחת מתייחסת להגנת-אמת על בני אדם כפי שבאה לביטוי מעולה ומעשי כאחד במוסדות אירופה. השניה, היא תעשיה מקפת של זכויות אדם כביכול, שמוצריה מזוייפים והמשרתת בעיקר מטרות פוליטיות של "עולם מתקדם". זה ההבדל בין ביהמ"ש בשטרסבורג בו יושבים שופטים מקצועיים ממדינות דמוקרטיות, לבין ועדת זכויות האדם של האו"ם בג'נבה, בראשות נציג לוב ובה חברים כמה מדינות פושעות  שמקומן  בתא הנאשמים.

יש גם תהום רעיונית בין המקור לזיוף. דיני זכויות האדם קובעים מדרג של זכויות ובראשן הזכות לחיים ולבטחון אישי. כלומר, הדין מכיר ביחסיות הזכויות : חיי אדם חשובים יותר מהזכות שלא יאזינו לשיחות הטלפון שלו. אין דין מדינה הרוצחת את תושביה - כפי שעשתה סודאן במשך קרוב ל- 20 שנים - כדין מדינה המבטלת את משפט המושבעים בעת חירום כדי להילחם בטרור - כפי שעשתה אנגליה בצפון אירלנד.

תעשיית זכויות האדם המורכבת מארגונים שונים, מאקדמאים ומאנשי תקשורת, עושה את ההיפך הגמור: כל הזכויות שוות. הפעלת צנזורה כמוה כרצח עם. מעצר ללא משפט בגואנטנמו שווה ערך למעשים נפשעים של טרור רצחני.

בעוד הזכויות מדורגות במידרג יחסי, היחס אל מפיריהם בדין האמיתי של זכויות האדם הוא מוחלט. כאן אין יחסיות. כאן חל כלל השוויון. כל העבריינים צריכים להישפט באותו קריטריון. לעומת זאת, בתעשיית זכויות האדם, חל גם כאן כלל הפוך : לא הפגיעה, אלא זהות המבצע, היא הקובעת : אילו מדינה מערבית היתה מבצעת מאית מהפשעים שמבצעת סעודיה בתושביה,  היתה קמה זעקה אדירה מג'נבה ועד ברקלי. אך למרות המחאות הקבועות של ארגוני זכויות האדם, בקושי יודעים כמה מוצאים להורג בסעודיה  (ב- 1999 בלבד - 103 איש ואשה : גברים ע"י עריפת ראש ונשים ע"י כיתות יורים), או שלבנון הוציאה להורג 13 איש מאז 1994 (מהם 2 בפומבי). אך באוסלו מפגינים שומרי זכויות האדם נגד ישראל. אין מוחה נגד הגדר שבונה סעודיה בגבולה עם תימן, בניגוד להסכם בינלאומי והעושקת אלפי רועי צאן שהגדר מוקמת על אדמות מרעיהם, אך אין ארגון שאינו מוחה נגד ישראל - וזאת בלי לערער על כך שהתוואי הישראלי הוא בלתי מוצדק וגורם עוול.

כך התהפכו היוצרות: מה שיחסי במקור הפך להיות מוחלט בתעשיית הזיוף ומה שהיה מוחלט הפך להיות מותנה בתקינות פוליטית.