הארץ, 02/09/1997

יוזמתם של שר האוצר, יעקב נאמן, ושל מנכ"ל האוצר, שמואל סלבין - שניהם שומרי מצוות - לצמצם את חוסר התעסוקה במגזר החרדי היא כה נדיבה, עד שקשה בכלל להבין כיצד היא נדחית בזעם כזה על ידי מנהיגים חרדים, ועוד יותר קשה להבין כיצד סגן שר הדתות, יגאל ביבי (מהמפד"ל?), מתייצב כמנהגו לחרף ולגדף כל מי שמנסה לשנות משהו במעמדם של תלמידי הישיבות.

שר האוצר לא הציע את הפתרון האחד, הברור וההוגן: לקצוב מכסה לתלמידי הישיבות המקבלים פטור סיטונאי משירות בצה"ל. הוא לא מבקש להקטין אפילו את ההקצבה הממשלתית לאברכים: להיפך, הוא מציע להגדילה על ידי מימון קורסים להשתלמות מקצועית. כל מה ששר האוצר רוצה לעשות הוא פשוט לשמור על כל זכויותיהם של האברכים - כולל הזכות שלא לשרת בצה"ל - ולהעניק להם זכות נוספת: הזכות לעבוד בלי לשרת בצה"ל - הכל תמורת קורס הכנה להג"א. הצעה כזו היתה צריכה להידחות דווקא על ידי הציבור המשרת בצה"ל, ולא על ידי הציבור החרדי.

ממה מודאג שר האוצר? מאותה תופעה של גידול מדהים במספר האברכים, שבחוסר עבודתם משפיעים לרעה על המשק הישראלי בשלושה מובנים: הם מפחיתים את שיעור המפרנסים ובכך מדלדלים את עושרה של החברה; הם עצמם יוצרים מוקד של עוני מתפשט; מספרם הגדל, בצירוף הכוח הגדל של המפלגות החרדיות, דורש הקצאת סכומים גדלים והולכים מאוצר המדינה.

בשורה של מאמרים, שפורסמו ב"הארץ" בינואר השנה, הראיתי במספרים ובעובדות מה גדול הנזק הנגרם מהיווצרותה של אוכלוסייה כה גדולה שאינה עובדת. ביקשתי להראות כי ישראל ענייה יותר בשל מיעוט המפרנסים בה, אף שהמפרנס הישראלי מייצר כמו עמיתיו במדינות העשירות. אך בהבדל מעמיתיו, נושא המפרנס הישראלי יותר אנשים שאינם עובדים.

עתה באים אלי ברמן ורות קלינוב, ובמאמר מאלף שהתפרסם על ידי מכון פאלק, מוכיחים עד כמה רצינית הבעיה. המחברים משווים תשע מדינות תעשייתיות, ובתוכן ישראל, מבחינת השתתפות גברים בגיל העבודה - 25 עד 54 - בכוח העבודה. בכל המדינות יורד שיעור העובדים והמבקשים עבודה בצורה מוחשית מתחילת שנות ה-70 לתחילת שנות ה-90: מדינת הרווחה והנכונות לתגמל מי שאינו מוכן, או יכול, לעבוד עושים את שלהם.

אך מכל המדינות, בישראל הירידה היא הגדולה והמדאיגה ביותר. אם בצרפת ובארצות הברית הירידה היא בשיעור של חצי אחוז, בישראל הירידה היא דרמטית: מ-1970 עד 1993 ירד כוח העבודה של הגברים מ-93.5% ל-85.7% - ירידה של 7.8%! ישראל היא הנמוכה ביותר מכל מדינות ההשוואה ונמוכה ב-5.6% מהמדינה הבאה אחריה (קנדה) מבחינת מספר העובדים הנמוך.

*
נתונים אלה מחזקים את מחקריו של מומי דהאן מבנק ישראל ואת מאמרי שלי, וכולם יחד מצביעים על הגידול המטאורי של תלמידי הישיבות - 322% ב-11 שנים! - כעניין מרכזי בירידת מספר המפרנסים. שיעור תלמידי הישיבות שאינם מפרנסים עלה מ-1.2% ב-1980 כמעט פי שניים, עד שהגיע ב-1993 ל-2.3% מסך כל הגברים בגיל העבודה. ב-1980 פחות ממחצית מכל האברכים שהיו אי פעם בישיבה לא עבדו; ב-67.1% 1993, ועוד היד נטויה: יש לשער שהשנה שלושה רבעים מכלל האברכים שלמדו אי פעם בישיבה מצויים מחוץ למעגל העבודה.

וכל זאת היא רק ההתחלה: ילדיהם של אברכים אלה היוו, ב-5.7% ,1993 מכלל ילדי ישראל. לפי התחזית של קלינוב וברמן, שיעורם יגיע בעוד תשע שנים ליותר מ-10% מכלל הילדים! כלומר, כל ילד עשירי בישראל יחיה במשפחה שראשה אינו חלק מציבור המפרנסים בישראל. גידול מסוכן כזה יגדיל עוד יותר את ההכנסה הלאומית לנפש בהשוואה להכנסת הלאומית למפרנס.

זהו חומר נפץ כלכלי וחברתי. הציבור החרדי היה צריך למצוא לו פתרון לא פחות משר האוצר וממני. אך המציאות שונה: ראשי הציבור החרדי מעוניינים, כנראה, בגידול אסוני זה שיצריך עוד כסף וידרוש עוד חברי כנסת חרדיים שיישענו על קולותיהם של אלה שיהיו תלויים בהם לצורך קצבתם.

*
הפתרון למעגל קסמים זה הוא אחד: קביעת מכסה מרבית - על ידי הכנסת או הממשלה - למספר האברכים הפטורים משירות צבאי. מכסה כזו תקטין את כוח המשיכה של הישיבות כערי מקלט משירות צבאי, וממילא תגדיל את מספר המפרנסים.