הארץ, 12/01/1997

בשני מאמרים קודמים ("הארץ", 26.12.96 ו-6.1.97) הובהר כי ישראל ענייה יותר בשל מיעוט המפרנסים שבה אף שהמפרנס הישראלי מייצר כמו עמיתיו במדינות העשירות. כן התברר שרוב רובו של העוני מרוכז בשתי אוכלוסיות מעוטות מפרנסים ומרובות ילדים - החרדים והערבים. בשני מגזרים אלה הבעיה העיקרית היא אי רצון לעבוד - גברים ונשים אצל החרדים, ונשים אצל הערבים. ועוד הראינו כי דו"ח הביטוח הלאומי על העוני מתעלם מבעיית מיעוט המפרנסים וכורך את הציבור החרדי המשכיל, שאין בו שום סממן של תרבות עוני, עם העוני האמיתי.

ח"כ נסים דהן, איש ש"ס, סתר בשבוע שעבר בכנסת את כל יסודותיו של דו"ח הביטוח הלאומי. הוא מחה על כך שהגדרתי את הציבור החרדי כעני והוסיף: "האוכלוסייה החרדית גם לא רוצה להעלות את רמת החיים... הם יודעים שהם צפויים לרמת חיים מסוימת והם לא רוצים לשנות זאת באותה תקופה שבה הבעל יושב ולומד".

דברים גלויים אלה אינם מונעים, כמובן, דרישה להעביר יותר ויותר כספים לממן את הציבור החרדי, אך הם מבהירים עד כמה שגויה התפישה המקובלת של הביטוח הלאומי, השם בכפיפה אחת תלמידי ישיבה המסתפקים במועט עם אוכלוסייה כפרית ערבית ועם אוכלוסייה ענייה, מנותקת, מובסת, המצויה בשולי החברה ומעבר לה.

יש, בעצם, שתי גישות מנוגדות לבעיית העוני. הגישה הראשונה, שמאמץ הביטוח הלאומי, מבוססת על הגדלה בלתי פוסקת של תשלומי העברה כדי להקפיץ את הכנסת המשפחה אל מעבר לרף של קו העוני היחסי. על פי גישה זו, אנו מתעלמים מהגורמים לכך שהכנסת העני נמוכה, ואיננו שואלים כיצד יש להתמודד עם הבעיה לטווח ארוך. על פי הגישה השנייה, הפתרון היחיד הוא להגדיל את יכולת המשפחה להתפרנס בכבוד בכוחות עצמה.

לפי נתוני מחקר של ד"ר מומי דהן מבנק ישראל, המאפיין של משפחה ענייה הוא מיעוט שעות העבודה של ראש משק הבית:

מנתונים מאלפים אלה אפשר ללמוד שההכנסה הכלכלית של משפחה מתחת לקו העוני היא נמוכה, בראש וראשונה, משום שמספר שעות העבודה במשפחה זו נמוך ולא בשל "אי שוויון בחלוקת הכנסות", בעיה קיימת, אך אינה נוגעת לעניין זה.

מה בעצם משדרת המדיניות הנוכחית לראש המשפחה העובדת? אתה עובד יותר מ-30 שעות שבועיות ומשפחתך מקבלת, לאחר תשלומי העברה ומסים, כ-154 שקל לשעת עבודה שבועית. אבל זה לא בסדר, לכן ניקח ממך עוד מסים. מסים אלה נעביר אל ראש משפחה שבוחר לעבוד רק 4.8 שעות שבועיות, אך הכנסת משפחתו היא כ-450 שקל לשעת עבודה שבועית, פי שלושה מהכנסת העובד עבודה מלאה! סכום התמיכה הציבורית במשפחה חרדית מתחת לקו העוני הוא 1,920 שקל מתוך הכנסה כללית של 2,160 שקל נטו (כל הנתונים מהמחקר לעיל).

הצגה קיצונית זו מציגה את האפליה הגדולה בין המפרנס העובד לבין זה שלא בוחר לעבוד. ספק אם המשך הליכה בכיוון זה היא מדיניות כלכלית נבונה, גם אם "שמאל חברתי" תומך בה. היא עתידה להביא לפיצוץ חברתי.

מוכרחים לעצור את המשך הגידול של תשלומי העברה סיטוניים ולעודד כניסת חרדים ונשים ערביות למעגל דורשי העבודה, ובדרכים הבאות: תשלומים לתלמידי ישיבות ייקבעו לפי מכסת תלמידים מרבית, כפי שנעשה הדבר לגבי סטודנטים; תיקבע מכסה מרבית לאלה ש"תורתם אומנותם" ויוענק להם פטור משירות. אין להתנות את המשך "דחיית השירות" (פיקציה מוחלטת) באיסור על עבודה (פיקציה חלקית). בית המשפט העליון כבר אמר כי לא ישלים עם גידול בלתי נסבל של פטורים אלה.

מצד שני, הציבור החילוני והדתי-הלאומי יצטרך להשלים עם העובדה כי חלק מהציבור החרדי לא ישרת בשום פנים ואופן בצה"ל, וכי כל עוד הפטור ייעשה במסגרת מכסה מוסכמת, אין טעם לאסור על אלה לעבוד; באותה עת יש להגדיל את הפיצוי באמצעות דמי אבטלה מוגדלים למי שרוצה לעבוד ואינו מוצא עבודה, כמו עולים חדשים המצטיינים ברצון לעבוד: החיסכון בתשלומי ההעברה יתורגם להפחתת מס ההכנסה של המשפחה העובדת ברמות הכנסה נמוכה ובינונית; אפשר ליצור מקומות פרנסה חדשים גם בקהילה החרדית וגם במגזר הערבי בלא לפגוע באורח החיים המסורתי. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת עבודה בבית ללא צורך ביציאה לסביבה זרה. מרכז התוכנה לנשים שנפתח באלעד, היישוב החרדי, הוא סנונית שצריכה לבשר תחילתו של מהפך גם שם. בקרוב ייצאו גם בוגרים מסוג חדש ממערכת החינוך הערבית - בנים ובנות בעלי ידע במחשבים ובטכנולוגיה. כך יהיה אפשר, גם כאן, להגדיל עבודת נשים.

הרעיון הוא פשוט: המדינה אחראית לבריאות, לחינוך, לדיור ולסעד לכל אזרחיה. לאזרח ניתנת הבחירה החופשית לחלק את זמנו: לעבוד, ללמוד ולבלות כרצונו. אך אין הוא זכאי לקבל תגמול שווה אם הוא מחליט לעבוד פחות, או שלא לעבוד.

תקציב המדינה האחרון פועל הפוך: מעביר כספי הציבור העובד לציבור שאינו רוצה לעבוד. אם לא ישתנה התהליך, יבוא הפיצוץ הבלתי נמנע.