הארץ, 21/01/1999

פרשת יחיעם אוחנה מתפוצצת ברעש גדול: הגילוי שאיים לזעזע את אושיות המערכת המשפטית הוליד שורה של חשדות לזיופים פרימיטיוויים והאשמות שווא נגד אחד השופטים המצטיינים שיש לנו ונגד בכירים במשטרה. אך הפרשה גם חשפה שורה של פגמים במשטרת העמקים: קצינים בכירים בדימוס קבעו שאפשר היה בזמנם ל"הפיל תיק" על אזרח שלא פשע.

איך מגינים על המערכת המשפטית כשזו מותקפת ברשעות ובפראות על ידי גורמים פוליטיים? על ידי הגנה טוטלית, או על ידי הבחנה בין עיקר לטפל - בין גאווה באיכותה ובעצמאותה של הרשות השופטת ובין הודאה בפגמים שחיוני לתקנם? מי שנוקט את שיטת ההגנה הטוטלית עושה שירות דב למשפט בישראל.  

יש לנו יותר מדי ראיות על פגמים מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם. מה צריך אזרח לעשות כאשר ניצב בדימוס אבי כהן אומר בטלוויזיה שהיו מקרים של "הפלת תיק" על חפים מפשע? כיצד נגיב כאשר דברים דומים נשמעים מפי המפכ"ל לשעבר אסף חפץ?

האמת היא כי דברים מסוג זה מתרחשים במשטרות אחרות. מאז ימי משטרת העמקים ומשטרת חיפה - שתפרה תיק שקוף בשקריו לעמוס ברנס - השתפר המצב. הקמת המחלקה לחקירת שוטרים היתה צעד גדול קדימה. אך איש מאתנו אינו יכול להיות בטוח שאין עוד הודאות שווא או בידויי ראיות. דווקא משום שדברים כאלה יכולים להתרחש, צריכה המערכת המשפטית להביאם בחשבון. אסור לקבל הודאת נאשם שאין לה חיזוק חיצוני, כבסיס יחיד להרשעה. הכנסת חייבת לשנות את החוק בעניין, אך גם על השופטים מוטלת החובה לפרשו כך שה"דבר מה" הנוסף הנדרש לחיזוק ההודאה יהיה משהו חיצוני שהמשטרה לא היתה יכולה להדביק לנאשם.

בפרשת "כנופיית מע"ץ" דחה בית המשפט את טענת הנאשמים שההודאה הוצאה מהם בעינויים. השופט אליהו וינוגרד - שופט ליברלי - אף אמר: "אפשר לומר, לדעתי, שהיה כאן ניצול לרעה של הליכי בית משפט להשחרת פניה של המשטרה, לאוזניהם של אמצעי התקשורת, אשר ששו להכתיר בכותרות שמנות ובולטות את דברי השקר של הנאשמים על עינויים, מכות, חבלות ושאר מרעין בישין שכביכול היו מנת חלקם בעת החקירה", וכן: "אפשר לומר שבאופן כללי היתה עבודת המשטרה בחקירה זו קורקטית וראויה לציון חיובי". עתה התברר כי הנאשמים צדקו.

מה עוד צריך לקרות כדי ששופטים יבינו, כי יש הודאות שאין לקבלן בלי חיזוק חיצוני? במשפטם של אלה שהורשעו ברצח דני כץ, אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר: "ניסיון החיים מלמד שבעבירות חמורות חזקה על אדם שבדרך כלל אינו מודה בהן, אלא אם ביצע אותן". הניסיון, עם כל הכבוד, מוכיח את ההיפך הגמור.

אך פרשת מע"ץ מוכיחה דבר נוסף. הודאת הנאשמים לא חוזקה בשום ראיה חיצונית. בית המשפט ראה את שחזור המעשה על ידי החשודים, המצולם על ידי המשטרה, בגדר ה"דבר מה" הנוסף שאמור לחזק את ההודאה. אך אותן שיטות שמפעילה המשטרה להוציא הודאה יעילות גם בשחזורים מפוברקים. יש שופטים המאמינים בשחזורים אלה כבאמונה טפלה, ובמשפטו התמוה של עמוס ברנס קיבל בית המשפט שחזור נלעג כ"דבר מה", על אף שברנס אומר למצלמה ש"הכל דמיון ופנטסיה".

לא דבר מה יש בשחזורים מפוברקים אלה אלא דבר הבל. ועוד מסקנה מתבקשת: חייבים להקל באישור משפטים חוזרים ולהתאים את הדין הישראלי לדין המקובל במדינות אחרות. אין פסול בכך שמתגלים ליקויים בשפיטה. שופטים הם בני אדם. יש פסול גדול בכך שלא היה, עד היום, משפט חוזר אחד שבו זוכה נאשם בניגוד לרצון הפרקליטות. במקרים בודדים בוטלו אישומי מורשעים, כאשר התגלה הרוצח האמיתי או כאשר איש משטרה נתקף ייסורי מצפון, אבל בכך אין די.