הארץ, 06/01/1997

מי עני בישראל? יש, כמובן, הרבה מקרים קשים וקשים מנשוא: משפחות מוכות גורל ומוכות אדם. קשה גורלו של קשיש המתפרנס אך ורק מהקצבה, של אם משפחה חד-הורית ושל ילדיהם של נפגעי סמים ומכי נשים. אך בישראל הגורם העיקרי לעוני הוא מיעוט המפרנסים במשפחה.

הדיון הציבורי תמיד נסב על אבטלה קשה בפריפריה, אך האמת היא כי אזורי העוני הגדולים מצויים בכל מקום שיש קהילות חרדיות ואוכלוסייה כפרית ערבית: בשני אלה אין עוני במובן המערבי של המלה - של אוכלוסייה מובסת ומנוכרת החיה ללא משפחה וקהילה תומכת. אך בשתי אוכלוסיות אלה יש נחיתות כלכלית ההולכת וגדלה ככל שמספר הילדים גדל ומספר המפרנסים קטן.

בישראל שיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי נמוך במידה מדאיגה מאשר בשאר מדינות המערב. במאמר קודם ("הארץ", 26.12.96) הוצג האופן שבו השתתפותם הנמוכה של תלמידי הישיבות בכוח העבודה תורמת ליצירת תופעה שלילית זו.

בישראל קיימות כמה קבוצות אוכלוסייה נוספות ששיעור השתתפותן בכוח העבודה נמוך יחסית לכלל האוכלוסייה (53.6%): בוגרי ישיבות (24.6%), נשים ערביות (16.8%) וגברים שלא למדו כלל (24.9%). (כל הנתונים נכונים לשנת 1994).

אי-השתתפות זו בחיים הכלכליים של המשק קשורה במישרין בממדי העוני בישראל בכלל, ובקרב אותן אוכלוסיות בפרט. נתוני הביטוח הלאומי על ממדי העוני בישראל מאלפים:

אין ספק כי השיעור הנמוך של נשים ערביות המשתתפות בכוח העבודה נותן את אותותיו - ממש כמו בקהילה החרדית - בממדי העוני. לכן גם עומדות רשויות מקומיות חרדיות וערביות בראש סולם המצוקה. בבני ברק, לדוגמה, 37.7% מכלל הנפשות ו-46.1% מכלל הילדים נמצאים מתחת לקו העוני. בירושלים, שבה קהילות חרדיות גדולות יחסית, 24.8% מכלל הנפשות ו-37% מכלל הילדים מתחת לקו העוני. אם מוסיפים את התושבים הערבים, עולה שיעור העניים ומגיע לכ-50%.

הנתונים מלמדים לקח חשוב: הפתרון האמיתי לבעיית העוני טמון ביכולתה של המשפחה לפרנס את עצמה ובכוחותיה היא. תשלומי העברה, המעבירים בהכרח משאבים מהציבור העובד לציבור הלא עובד - יכולים לשפר את המצב רק בשוליים, ואין בהם פתרון לבעיה הבסיסית. אוכלוסייה שאינה רוצה לעבוד - נשים ערביות ובוגרי ישיבות - צפויה להיקלע אל מתחת לקו העוני, גם אם בחירתה נובעת מנימוקי דת ומסורת. הרבה מאוד משפחות עניות שראשן אינו עובד הן חרדיות. ראש המשפחה בחר שלא לעבוד משום שהוא לומד תורה. משפחות אלה הן גם מרובות ילדים, כך שעוניין הכלכלי - אם כי לא התרבותי - קשה במיוחד.

הנתונים מראים, שכ-70% מהמשפחות המצויות מתחת לקו העוני הן משפחות שהכנסתן צומצמה באורח דרסטי בשל יציאה משוק העבודה. כפי שאמר השבוע בכנסת ח"כ רפי אלול, שהקים ארגון מיוחד למלחמה בעוני: משפחה ששני ראשיה עובדים אינה ענייה. משום כך מוטעה מעיקרו הדיון בעניין העוני - הפורץ פעם בשנה בהמולה היסטרית עקב דו"ח הביטוח הלאומי על תחולת העוני וממדיו. לא פעם אני נשמע הטיעון: "ישראל היא מדינה שיש בה אי-שוויון חברתי קשה. משום כך צריך לעשות משהו, וצריך גם להפסיק את ההזרמה לחרדים". מי שמאמין כי אפשר להילחם בעוני על ידי תשלומים סוציאליים, חייב לדרוש העברת מיליארדים נוספים למשפחות חרדיות.

גם נתוני הביטוח הלאומי על תחולת העוני בהשוואה של ישראל למשקים אחרים לקויים ביותר בשל ההפרש הגדול בשיעור המפרנסים בינינו לבין המדינות המפותחות.

אילו היה הביטוח הלאומי שם את הדגש על הפערים בהכנסות בקרב המפרנסים, ובינם בלבד, היתה מתקבלת תמונה נכונה יותר ושוויונית יותר של החברה העובדת בישראל. הנתונים של הביטוח הלאומי מטעים, אם רואים אותם כבסיס להשוואה בינלאומית: רוב העניים שלנו - יהודים וערבים - אינם דומים לתת-מעמד שנוצר בעולם המערבי: החרדים חיים בתנאים קשים, שרויים בתרבות של הסתפקות במועט ומצוות פרו ורבו, אך אין בהם שום סימן אחר של תרבות עוני. האוכלוסייה הערבית סובלת מרמת חינוך נמוכה ומהעדר ייצוג במקצועות יוקרתיים, אך גם היא חיה במסגרת משפחתית וקהילתית תומכת. הטעות העיקרית היא ההתעלמות ממיעוט המפרנסים ומאי הרצון לעבוד.

נכון, יש גם בעיה קשה של הפרשים לא סבירים ולא צודקים ברמות הכנסה שונות של המפרנסים עצמם, ויש גם גרעיני אבטלה קשה בפריפריה. אך הבעיה העיקרית של השכבות החלשות בארץ היא מיעוט מפרנסים בקרב שלושה ציבורים: חרדים, נשים ערביות וחסרי ההשכלה. בעוד ששיעורם של חסרי ההשכלה יורד באורח דרמטי - שיעורן של המשפחות החרדיות והערביות גדל והולך. מי שרוצה חברה שוויונית יותר, חייב להגדיל את שיעור המפרנסים בהם. על כך במאמר נפרד.