נשלח למעריב בתאריך: 4 אפריל, 2004

במקרה יצא הדבר שבאותו יום עצמו התפרסמו שתי ידיעות : האחת סיפרה על עימותים בין צה"ל לבין מתנחלים במאחז הבלתי-חוקי "חזון דוד", שהוקם בחברון; השני על מאמר שפירסם פרופ' לב גרינברג מאוניברסיטת בן-גוריון בעתון בלגי ובו השווה את ההתנקשות בשיח יאסין לרצח עם סמלי של העם הפלסטיני.

שתי  התופעות, לכאורה בלתי  קשורות, מצביעות על עניין אחד : המקום החשוב שממלא השגעון בחיינו הציבוריים והפוליטיים. הקמת התנחלויות בשטחים - וביתר שאת הקמת מאחזים בלתי חוקיים - בימים אלה היא מעשה של שגעון מוחלט, שהרי הן לא יסירו שום סכנה מישראל - לא סכנה של טרור, לא סכנה של מלחמה, לא סכנה של התקפת טילים ולא סכנה דימוגרפית. בימים בהם, בצדק, אנו מוטרדים מהאפשרות שהרוב היהודי בתוך ישראל עצמה יתכרסם וילך, תקיעת יישובים בשטחים שתושביהם הערבים עומדים להיות רוב בארץ-ישראל השלמה, היא מעשה של טירוף מדיני. אם הדברים האלה היו נראים נכונים בכל תקופה מאז מלחמת ששת הימים, הרי היום הם נראים מזיקים ושגעוניים שבעתיים שכן גם חלק ממנהיגי הליכוד - ובראשם סגן ראש הממשלה, אהוד אולמרט - מזהירים, בצדק רב, מהסכנה שהערבים יתבעו פתרון דמוקרטי, קול אחד לכל אחד, ברחבי ארץ ישראל ויביאו בכך קץ למדינת היהודים. במציאות כזו, לתקוע עוד יישובים חשופים לטרור רצחני ומחריד כמו שאירע לאחרונה ב"אבני חפץ", להטיל נטל נוסף על כוחות הבטחון עמוסי המטלות, להחליש עוד יותר את מעמדה הרעוע של ישראל וכל זאת בלי להוסיף שום ממד של חוזק - הרי זה באמת עניין פסיכופתי. לא פחות פסיכופתי  היא ההשוואה שעושה המלומד מאוניברסיטת בן-גוריון בין ההתנקשות בשייח יאסין לבין הפשע של השמדת עם. אפשר, כמובן, להתווכח על התנקשות זו - גם מבחינה משפטית, גם מבחינת מאזן הנזק / תועלת, אך כדי להשוות חיסולו של רב-מרצחים, שבשליחותו נרצחו הרבה ישראלים, למי שמחסל עם נדרש אחת משתיים : או התמחות בסוציולוגיה ביקורתית או מחלת נפש.

לשתי ההפרעות האלה יש מכנה משותף : שתיהן ניזונות מאמונה דתית-משיחית עמוקה. המתנחלים מאמינים שיישוב ארץ ישראל יזרז את בואו של המלך המשיח וכל השאר הוא "עוצו עצה ותופר", והמלומד הסוציולוגי שייך לכת אקדמית המאמינה באמונה דתית עמוקה שישראל אשמה בכל הצרות וכי היא נולדה בחטא וחיה ברשעות - ומשום כך מוטלת על חברי המסדר הדתי הזה החובה הדתית להוקיע את ממלכת הזדון.

לכאורה, שני המסדרים הדתיים האלה שונים זה מזה בכוחם : המתנחלים הם כוח פוליטי חצי-צבאי אדיר ששינה את מעמדה וגורלה של ישראל : ואילו התעמלנים האנטי-ישראלים באוניברסיטאות הם מיעוט קטן נטול השפעה פוליטית. אך זוהי חזות מטעה, שכן גם למיעוט זה יש כוח : כוח להחליש את השמאל הציוני (שבטיפשותו ובפחדנותו אינו מסתייג מהם) כוח לחזק את הימין, כוח להחליש עוד יותר את מעמדה של ישראל בעולם.

בין שני קטבים משוגעים אלה מתרכז הרוב הגדול של הישראלים, הרוצים במדינה יהודית, בעלת רוב יהודי, ומוכנים לוותר לצורך זה על שטחים שהם בבחינת עושר השמור לנו לרעה. הצרה היא שהמערכת הפוליטית הושפעה בשני קטביה משתי הקבוצות הדתיות הקיצוניות האלה ולא נתנה ביטוי לרוב הפרגמטי של יהודי ישראל. יתכן וימים אלה, ימי בין המשוגעים, הולכים וכלים. אם יתקיים משאל בין חברי הליכוד ואם יתנו חברי הליכוד רוב להצעת ההתנתקות מעזה, יוחלש כוחם של המשוגעים מצד ימין. תכנית ההתנתקות יש בה מכשלות רבות וספק אם תביא בטחון לישראל - שלום ודאי שלא תביא - אך בעצם קבלתה יצביעו חברי הליכוד על רצונם לשרת את האינטרסים האמיתיים של ישראל ולא את רצונם של המשוגעים.

מילות מפתח: ציונות , חברה