הארץ, 29/12/1999

היוזמה של סיעת חד"ש בכנסת לשנות את הגדרתה של ישראל ממדינה "יהודית ודמוקרטית" ל"מדינת כל אזרחיה", מעלה לדיון פרלמנטרי נושא שנדון רבות בעיתונות ובאקדמיה: האם יכולה מדינה כלשהי להיות בעלת אופי כלשהו, ואם כן מהו האופי הרצוי לישראל? מדינה יהודית? מדינת העם היהודי? מדינת "כל אזרחיה"? מדינה "יהודית ודמוקרטית"?

נתחיל בהיסטוריה: הרצל אמנם דיבר על מדינת יהודים נטולת צביון יהודי, אך שינה את עמדתו לאחר שהכיר בעוצמתה של התרבות היהודית במזרח אירופה והסכים לתרגום לאנגלית וצרפתית של החוברת שלו שבו דובר על מדינה יהודית (רק ב-1997 הופיע בארצות הברית תרגום חדש של ספרונו של הרצל תחת הכותרת "{ ,"The Jews state@\{\ שתירגם הנק אובדברג). הציונות אימצה ב-1942 את תוכנית בילטמור, ועל פיה דרשה התנועה הקמת "קהילה יהודית". האו"ם קיבל ב-1947 את רעיון חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית וערבית, ובהכרזת העצמאות הוכרז במפורש על הקמת "מדינה יהודית" בישראל. 

התביעה למדינה יהודית הסתמכה על עקרון ההגדרה העצמית של עמים. זו באה, בתחילת המאה, לשחרר עמים כבושים משלטון סמכותי, בעיקר של האימפריה האוסטרו-הונגרית. החשש מהתפרקותה של אימפריה זו הוא שהניע את הרצל - כפי שמעיר בצדק פרופ' שלמה אבינרי - להציע פתרון לאומי לבעיה היהודית. משה הס, מקס נורדאו וזאב ז'בוטינסקי ראו בדוגמאות האירופיות - ובעיקר זו האיטלקית - דגם לפתרון יהודי-לאומי.

אירופה עצמה עברה תהפוכות רבות לאחר האכזבה ממדינות לאום, שבאה בעקבות הטראומה של מלחמת העולם השנייה והשואה. הושם דגש דווקא על צמצום הריבונות, על שריון זכויות האדם בחוקה ועל הכפפת המדינות העצמאיות לברית האירופית ולשיפוט של בית הדין האירופי לזכויות האדם.

אך כשם שקריסת אוסטרו- הונגריה שמה דגש על ההגדרה הלאומית העצמית, כך קריסת האימפריה הסובייטית הולידה אביב עמים חדש; שוב קמו מדינות לאום המגדירות עצמן כמדינות לאום, אך הפעם שילבו בחוקותיהן את עקרון השוויון, זכויות המיעוטים וזכויות האדם. אסור לזלזל בחוקות חדשות אלה של מדינות חבר המדינות. משפטנים מערביים ניסחו אותן, והן מבטאות שילוב בין שחרור מעול זרים לבין תפישה מודרנית של זכויות אדם.

כאשר אקדמאים רדיקליים בישראל כותבים שאין מקום להגדרת מדינה כיהודית, הם עושים אחת משתיים: הם משווים את כל העולם לארצות הברית, או מתכוונים לכך שהיהודים אינם עם הראוי להגדרה עצמית. אך האמת היא הפוכה; לא כל העולם הוא ארה"ב, והיהודים הוכיחו שהם רוצים מדינה משלהם ומוכנים גם לקורבנות קשים כדי לקיימה.

מעניין הוא המקרה של צ'כוסלובקיה. זו קמה כמדינה דו- לאומית לאחר השחרור מאוסטרו-הונגריה. אך זמן קצר לאחר השחרור השני, מברית המועצות, החליטו שני הלאומים להיפרד בשלום זה מזה ולהקים שתי מדינות לאום, אף שבכל אחת מהן נותר מיעוט של השנייה. חוקתה המתקדמת של סלובקיה מדגימה זאת; היא פותחת בהצהרה חגיגית: "אנו העם הסלובקי, היורשים ההיסטוריים של האימפריה המוראבית הגדולה, יחד עם נציגי המיעוטים והקבוצות האתניות החיות בטריטוריה של המדינות הסלובקיות, מאמצים את החוקה הבאה".

מדינה יכולה איפוא להיות מדינתו של הרוב החי בה ולהישאר דמוקרטית; מדינה יכולה להיות בעלת אופי מסוים - גם חוקת צרפת מגדירה את הרפובליקה כצרפתית וחילונית - וגם להכריז על קשריה לדת מסוימת. ההקדמה לחוקה הפולנית מ-2 באפריל 1997 אומרת: "מחויבים לתרבות עמנו, המושרשת במורשת הנוצרית של עמנו ובזכויות אדם אוניוורסליות".

ובכן, יש ויש מדינות לאום. היהודים הם יוצאי דופן. ראשית, משום שרובם מצויים (עדיין) מחוץ למדינתם. ושנית, משום שהם יותר מלאום, וכפי שמציין פרופ' יחזקאל דרור, היהודים - כמו הסינים והיפאנים - יוצרים תרבות שלמה, על יסודותיה האתניים, ההיסטוריים והדתיים, אך אין הם יוצאי דופן בשאיפתם למדינה משלהם.

מה פירושה של מדינה יהודית? בראש ובראשונה, מדינה הקובעת את זיקתה לעם היהודי באמצעות חוק השבות. חוק זה גם הוא מוצג על ידי האורתודוקסיה החדשה כדבר יוצא דופן, הפוגע באופיה הדמוקרטי והשוויוני של המדינה. אך גם כאן האורתודוקסיה החדשה טועה.