נשלח למעריב בתאריך: 30 מאי, 2004

ביום א' הקרוב, בנוסף להצבעה הדרמטית על ההתנתקות, אמורה הממשלה לדון בהמלצות ועדת השרים, בראשותו של שר המשפטים, בעניין מצב הערבים בישראל. נדמה לי כי בעניין זה  ראוי ללמוד לקח מהודו. בדמוקרטיה הגדולה הזו, בעלת הרוב ההינדי הברור, נראית היום צמרת המדינה כך: הנשיא - מוסלמי, ראש הממשלה - סיקי, יו"ר מפלגת השלטון - איטלקיה במוצאה. קשה לתאר גילוי כזה של רב-תרבותיות במדינה אחרת כלשהי - וישראלי ליברלי, שחגג (בצדק) את מינויו של שופט ערבי לבית משפט העליון, ודאי יביט בקנאה מזרחה.

הקנאה מוצדקת שהרי בהודו, כמו בישראל, אין  מדובר סתם במתן ייצוג למיעוטים. בהודו יש מתח בין הרוב למיעוטים. הודו נמצאת במצב של עימות עם פקיסטן המוסלמית בנושא קשמיר - עימות שבעבר גלש למלחמות. גם היחסים בתוך המדינה בין הינדים למוסלמים גולשים מפעם לפעם למהומות דמים מהסוג שהתרחש במדינת גוג'אראת רק לפני שנתיים. במהומות אלה נטבחו אלפי מוסלמים. גם היחסים עם המיעוט הסיקי אינם פשוטים. סיקים רבים אינם יכולים לשכוח את הפרת ההבטחות לאוטנומיה סיקית שניתנו לטענתם בעת חלוקת תת-היבשת. לפני 20 שנה, התרחש אירוע קשה כאשר הצבא ההודי נכנס למקדש הזהב בארמיצר - והרג מאות סיקים בקובעו שמדובר בטרוריסטים; כמו כן, הודים רבים זוכרים את העובדה שמתנקש סיקי הוא שרצח את ראש ממשלתם, אינדירה גנדי, חמותה של סוניה גנדי.

הפלא ההודי הוא זה שלמרות כל המתיחויות האלה, שוכנים בצמרת ההודית בשלווה ובנחת בן האיסלם, בן הסיקים ובת טורינו.

הפלא הזה מתאפשר בגלל שילוב של חברה, שלמדה במהלך ההיסטוריה לקבל ולקלוט שונים וזרים עם החוקה שכתב נהרו, והמבטיחה שהודו - למרות מסורותיה הדתיות - תהיה מדינה חילונית. אפשר להסביר את נצחונה של מפלגת הקונגרס גם ברצונם של הודים רבים  לשמור על העיקרון החילוני המאחד. רעיון זה של חילוניות השתלב יפה עם מסורתה  של הודו, שבניגוד לתרבויות מונתיאסטיות, ידעה לקבל לעכל ולהטמיע תרבויות אחרות. אין זה מקרה  שהחברה ההודית לא ידעה מעולם אניטשמיות מהי. שני הגורמים האלה מסבירים את המשותף והמפריד בין הודו לישראל : שתי המדינות השתחררו מהשלטון הבריטי עם מערכת משפט שבה הנישואין והגירושין נחתכים על פי הדין הדתי, אך הודו, בניגוד לישראל, תיקנה דינים אלה ואיפשרה - כבר בשנות ה - 50 - נישואין אזרחיים ובין- עדתיים.

המימסד הפוליטי בישראל יכול ללמוד הרבה  מהפלא ההודי: שיתוף בני המיעוטים בשלטון אינו מפריע לרוב לחיות את חייו ולקיים את תרבותו. בישראל במשך כל שנות קיומה כיהן רק שר לא-יהודי אחד בממשלה, וייצוג הערבים במוסדות השלטון - למעט בתי המשפט - הוא זעום ומקומם. אך לא רק היהודים צריכים ללמוד מהודו. גם הערבים בישראל חייבים ללכת בעקבות המוסלמים בהודו. חלוקת תת היבשת ב- 1948 היתה כרוכה במלחמת אזרחים עקובה מדם, בבריחה ובגירושים המוניים  ואף על פי כן אין תביעת מוסלמיות שלא לחגוג את חג העצמאות ההודי, להעלות את זכר "הנכבה" המוסלמית של  1948 ולהחזיר את הפליטים המוסלמים וצאצאיהם להודו; כמו כן אין השרים המוסלמים בממשלת הודו מוצאים פגם בדגל ההודי שכל כולו סמל הינדי ונשיא הודו המוסלמי, עבדול קלאם, מכהן מכוח חוקה ששללה במפורש את זכות השיבה של פליטים מוסלמים להודו. ראש ממשלת הודו, מנמוהן סינג, אינו דורש שיכופר העוול של ארמיצר : המוסלמים מתגייסים לצבא הודו - גם בימים בהם התנגש זה עם המורדים בחבל קשמיר וגם כאשר ממשלת פקיסטן מאשימה את הודו בכיבוש בלתי חוקי של חבל זה.

במילים אחרות: כדי להתקרב למצב ההודי צריכים להתרחש שני דברים: נכונות של המימסד היהודי לשוויון מלא בזכויות ובייצוג של הציבור הערבי ונכונותו של הציבור הזה ומנהיגיו לנטוש את דרך ההסתה הלאומנית נגד ישראל ולקבלה גם כמדינתם.