הארץ,    12/08/1997    

בשלוש הזדמנויות יכולנו לקרוא בשבוע שעבר על עולי רוסיה שההלכה אינה מכירה בהם כיהודים: האחת, כאשר קראנו, הלומי בושה וכאב, על הלווייתו של הנער גרישה פסחוביץ', תלמיד בית הספר בויאר, שנרצח בידי זדים בשוק מחנה יהודה, ושאמו הלא יהודייה סירבה לקברו בקבורה נוצרית, שכן לא היה נוצרי, ושלא נמצאה לו מנוחה נכונה אלא בחלקה שנועדה לבאהאים; השנייה, כאשר מנהיג ש"ס, אריה דרעי, הזהירנו מפני עולים מסוגו של פסחוביץ', המהווים לדעתו שליש מכלל העולים, ובבחירות הקרבות לרשויות המקומיות הם "יממשו את כוחם היחסי וחלק מראשי הערים יהיו נוצרים בתחפושת יהודית" ("מעריב", 8.8); והשלישית במוסף "הארץ", בסוף השבוע, שבו כותב יוסי בר-מוחא כי רק שליש מהעולים הפוטנציאליים שנותרו בחבר העמים הם יהודים על פי ההלכה, וכל השאר הם "גויים" הזכאים לעלות ארצה מכוח חוק השבות כקרובי משפחה של יהודים.

שלושה קטעים אלה היו חייבים לזעזע אותנו, לא מבחינת סכנת "גויים עליך, ישראל", אלא מבחינה אחרת: הם סייעו לנו להיווכח כיצד הורגלה דעת הקהל בארץ להגביל את המונח יהודי ולאמץ לגביו הגדרה שעד לפני זמן לא רב הסעירה את הציבור הלא אורתודוקסי. ליהדות ההלכתית יש הגדרה ברורה: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כהלכה. אך בעבר, הגדרה זו לא התקבלה מעולם על ידי כלל הציבור.

בראש המתנגדים עמד דוד בן גוריון, שגם לאחר שהוכרע הדבר נגדו, במשאל שערך בין חכמי יהדות בעולם ב-1958, דבק בעמדתו. כאשר בשנות ה-60 סירב משרד הפנים לרשום את רינה איתני כיהודייה, משום שרק אביה היה יהודי, הצהיר בן גוריון כי איתני היא יהודייה לכל דבר.

המאבקים סביב מיהו יהודי לא פסקו. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט חיים כהן דבק בהשקפתו, שעל-פיה כל מי שמצהיר "בתום לב ובכנות שהוא יהודי", ראוי לרושמו כך. גם פרופ' גד טרסקי, מגדולי המשפטנים האקדמיים שהיו לנו, קבע ש"יהדותו של בן לאב יהודי אינה נופלת מיהדותו של בן לאם יהודייה, ואם אדם כזה מרגיש עצמו יהודי עד כדי רצון לעלות ארצה כיהודי, האם לא יהיה ראוי להיחשב כיהודי בעיני חוק השבות?" רבים חשבו כמותו ו"הארץ" התייצב באותן שנים בראש המערכה נגד הגדרה הלכתית מצמצמת של "מיהו יהודי".

ואז באה פרשת שליט בינואר 1970, ובה הכריע בית המשפט העליון, ברוב דעות של חמישה נגד ארבעה, לרשום את ילדי משפחת שליט כיהודים בלאומיות וכחסרי דת בדתם - אף שרק אביהם הוא יהודי ואמם אינה יהודייה. כתוצאה מכך פרצה סערה גדולה, והמפד"ל איימה לפרוש מממשלת המערך אם לא יתוקן החוק על פי ההלכה.

כאשר הסתבר שראש הממשלה גולדה מאיר וחבריה מוכנים להיכנע בעניין זה, קמה זעקה נגדית. אז הוצעה הפשרה: בצד ההגדרה ההלכתית תורחב זכותם לשבות של קרובי משפחה, שבגלל ההגדרה החדשה מצאו עצמם מחוץ לתחום. עתה החל ויכוח: איך יוגדר "קרוב משפחה" - רק בן זוג או בת זוג? רק ילדים בקרבה ראשונה?

בפגישה שהיתה בין קבוצת מרצים מאוניברסיטת תל אביב לבין יגאל אלון, הצענו אז כי גם נכד של יהודי יזכה לעלות ארצה. זו תהיה התשובה הישראלית לחוקי נירנברג, שבגללם גם יהודים לחצאין ולרביע נרדפו ונרצחו. הצעה זו התקבלה. השופט מנחם אלון הסביר טיבה של פשרה זו מנקודת השקפתו הדתית: "הענקת הזכות באה להקל על עלייתן של משפחות מעורבות אלה בשלמותן, בתקווה שכל בני המשפחה יצטרפו לעם היהודי".

עתה מתחיל ניסיון לכרסם בפשרה זו, לצמצם זכותן של משפחות יהודיות מעורבות לעלות ארצה. גרוע מזה: הממסד הדתי מנסה להדביק סטיגמה לעולים שאינם יהודים על פי ההלכה ולכפות עליהם הגדרות זרות להם. התנגדותה של גברת פסחוביץ' לקבורה נוצרית היא התמרדות מובנת נגד הקטיגוריות המלאכותיות שהחוק הישראלי השרירותי כופה על רבבות ישראלים נאמנים: בניהם ובנותיהם משרתים בצה"ל, נפגעים יותר מוותיקים בפעולות טרור, נאמנים לארצם ורוצים להיספח אלינו. רק מיעוט זניח מקרב העולים, לרוב מבוגרים, רואה עצמו נוצרי. כל השאר רואים עצמם חלק מהעם היהודי.

אנו לא רק פוגעים בהם: בהגדרתם כלא יהודים, כנוצרים, כגויים, אנו מכתימים את כלל העולים. אין קהילה יהודית בעולם שאין בה משפחות מעורבות, החיות בשלום בתוך הקהילה. מי שמחשיד כך את העולים מרוסיה, אל יתפלא אם יקצור גם את הדעות המוקדמות ואת הסטיגמה המכוערת הנפוצה כל כך נגד אלה שבעלייתם ארצה גם המחישו את כוחה של הציונות, גם העשירו את המדינה.