הארץ, 03/03/1999

זיכוים של המורשעים בפרשת מע"צ והעדויות על ההתעללות בהם עד שחתמו על הודאה בפשע שלא ביצעו חייבים להעלות על סדר היום את עניין החקירות המשטרתיות. חילוקי הדעות בעניין זה, המטריד לא רק את החברה הישראלית, נובעים משני צרכים מנוגדים - להגן על החברה מפני אלימות עבריינית ולהגן על האזרח מפני אלימות משטרתית. שני הצרכים חשובים: גל הפשע והאלימות מאיים על האזרח היחיד ועל החברה כולה, האלימות המשטרתית מאיימת על חשודים ונחקרים ועלולה להביא לתוצאה הרסנית - הרשעת חפים מפשע בעוד הפושע האמיתי מסתובב חופשי.

מדינות שונות פתרו חילוקי דעות אלה בצורות שונות. הרדיקלית מכולן היא ארה"ב, שבה אומצה, ברמות שונות של חומרה, הדוקטרינה של "פירות העץ המורעל". על פיה, פגם מהותי בהליכי המעצר והחקירה - שהוא העץ המורעל - שולל ממערכת המשפט את פירותיו, דהיינו את האפשרות להרשיע את מי שנפגע ממנו. דוקרטרינה זו אומצה בעיקר כדי להילחם בברוטליות משטרתית וכמכשיר הרתעה נגד אלימות שוטרים.  

כנגד גישה זו התייצבו אלה הטוענים כי אסור שהחברה תשלם את מחירה של עבריינות משטרתית. גישתם גורסת, שיש להרשיע את השניים - את העבריין שהיה מושא החקירה הבלתי חוקית, ואת השוטר העבריין - שהפעיל אלימות או מעשה בלתי חוקי אחר בעת המעצר והחקירה.

ישראל לא קיבלה, בצדק, את תפישת "העץ המורעל" (פרט לחריג אחד - השימוש בהאזנת סתר), אך גם לא אימצה את התפישה המנוגדת, שעל-פיה צריך להעמיד לדין את השוטר העבריין. למעשה, קרה דבר מדהים: בתי המשפט מקבלים באורח כמעט אוטומטי הודאות נאשמים, גם כשאין בצדן עדות חיצונית ועצמאית. הם גם קבעו, כי אלימות כשלעצמה אינה שוללת את אמיתותן וקבילותן של הודאות כאלה. גם כאשר מוכחת אלימות משטרתית, אין בצדה דרישה אוטומטית להעמיד את השוטר המכה לדין פלילי.

בפרשת מע"צ קבעו בתי המשפט, המחוזי והעליון, שהופעלה אלימות כלפי אחד החשודים. שני בתי המשפט פוסלים עקב כך את הודאת אחד הנאשמים, אך אין שום תביעה מצד השופטים להעמיד לדין את השוטר המתעלל. והרי לא מדובר בסטירות לחי - מהסוג שבפרשת ברנס הוחלט שאין בו שום פסול ראייתי - אלא בחבלות גופניות קשות. רופא מוציא תעודה רפואית, שעל-פיה אחד החשודים מגיע אליו מהחקירה כשהוא סובל מ"חבלות ושריטות בראש, בפנים, בגב, בידיים, בחזה, בשוק ובירך שמאל". ואכן בית המשפט העליון פסל הודאה שנתן החשוד הזה, שעבר מסכת התעללויות מהסוג המוכר לנו ממשטרים בדרום אמריקה. אך גם בית המשפט העליון אינו שואל את היועץ המשפטי לממשלה, מדוע אין הוא מעמד לדין את מי שהתעלל כך בעציר חסר ישע.

בפרשת ברנס החליט היועץ המשפטי אז, יצחק זמיר, להעמיד לדין את הקצין שהוחשד בהכאת ברנס. זאת היתה תביעה יוצאת דופן, אך גם היא הסתיימה בלא כלום. בית המשפט המחוזי אמנם הרשיע ברוב דעות את הקצין, אך בית המשפט העליון, בפסק דין תמוה, בדק מחדש, בניגוד למנהגו, את הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי וזיכה את הקצין. מי שקורא את שני פסקי הדין - את הרשעת ברנס ואת זיכוי הקצין - לא יאמין כי שניהם ניתנו באותה שיטה משפטית ועל פי אותם עקרונות.

מה עושים? העברת החקירות נגד שוטרים למשרד המשפטים תרמה תרומה חשובה להרתעת שוטרים אלימים. המפכ"לים עשו בשנים האחרונות צעדים חשובים לצמצום מכת האלימות, והמשטרה, ברובה המכריע, פועלת כחוק ובמסירות רבה. אך בכך אין די. על היועץ המשפטי להוציא למשטרה הנחיות מפורשות כיצד חוקרים. ברור שהחקירה אינה יכולה להתנהל בכפפות של משי: אך בין כפפות משי לאגרוף בפרצוף יש מרחק גדול. אלימות אסורה לא רק על פי החוק, אלא גם על פי הניסיון: היא פועלת רק על מי שאין להם עבר פלילי. את אנשי הפשע המאורגן אין שוברים ואין מפחידים.

ומעל לכל, חייב לבוא שינוי רדיקלי במשפט הפלילי. הודאה, שאין בצדה צל צלו של חיזוק, שהוצאה מחשוד כאשר היה מבודד ומנותק מהעולם, אינה יכולה להיות בסיס בלעדי להרשעה.