הארץ, 13/04/1999

בתערוכת "החיים בגטו לודז'" המוצגת ביד ושם מופיע מכתב שראוי לקוראו: זהו פתק שכתבה צעירה, רחל ביהם, והטמינה בסדק בקרון שהסיע אותה לאושוויץ. היהודים שעבדו בתחנת הרכבת בגטו לודז', שממנה יצאו המגורשים לאושוויץ, שמו לב שהקרונות חוזרים לגטו וביקשו מחבריהם הנשלחים ברכבות שיטמינו פתקים בחריצים מוסכמים כדי שהנשארים יידעו מה קורה למשלוחים.

רחל, חברה בחזית הנוער הציוני, מפרטת בפתק את השעות ואת שמות התחנות שבהן עברה הרכבת, ומוסיפה: "אנו מוסיפים לשיר את השירים שלנו. נמצא כאן רוויזיוניסט צעיר עם משפחתו והם עוזרים לנו. אושוויץ 10.30. השעה 12.00. צריפים גדולים. איננו יודעים את שם התחנה. גברים ונשים בנפרד. וגם ילדים ישנם כאן. גם זקנים. נראים טוב. "נילי חזק ואמץ. רחל".  

רחל לא ידעה ששם התחנה האחרונה הוא בירקנאו וכי שם תירצח בינואר 1945, ממש על סף השחרור. מכתבה שרד משום שבגטו לודז' לא הספיקו הנאצים להשמיד את החומר. אלפי מסמכים חשובים מספרים לנו על חיי הגטו תחת שלטונו של "מלך היהודים" חיים רומקובסקי: על חייהם ומותם של הכלואים בו, על תקוותם ואימתם. בשולי ספר צרפתי כתב אלמוני יומן בארבע שפות - יידיש, אנגלית, צרפתית ועברית. וכך כתב: "אף על פי שכותב אני עברית רצוצה ומפוקפקת, אין אני יכול אלא לכתוב עברית, מפני שעברית היא שפת עתיד, מפני שבשפה העברית אשתמש כיהודי זקוף ראש בארץ ישראל".

מכל מאות המסמכים המרתקים בולט מכתבה של רחל. הוא נכתב באוגוסט 1944, לאחר שהחלו המשלוחים הגדולים לאושוויץ. גטו לודז' היה הגטו האחרון לחיסול כנראה משום שעובדיו שירתו את המשק הגרמני. מכתבה של רחל מבהיר כמה דברים: ראשית, שבאוגוסט 1944, ארבע שנים לאחר כיבוש פולין, היתה עדיין חשיבות לחילוקי דעות בין ימין לשמאל בגטו. היא מציינת את "הבחור הרוויזיוניסטי" ומשפחתו העוזרים - האין כאן הד של פליאה מסוימת? - למגורשים. שנית, שמלאכת ההסוואה של הנאצים היתה כה משוכללת, עד שהצליחה להטעות את הנידונים לרצח עד הסוף. שלישית, שגם לאחר שרבבות מיהודי גטו לודז' חוסלו, עדיין אין יודעים הצעירים הציונים מה צפוי לנשלחים.

אמת הדבר: גטו לודז' היה מנותק יותר משאר הגטאות, אך אף פעם לא היה הניתוק מוחלט. עובדה היא, כי בסתיו 1942 נשלחו רבבות יהודים מהגטו לחלמנו, מרחק של 60 ק"מ, רובם זקנים, חולים וילדים שלא כשרו לעבודה. מחלמנו לא חזר איש, וידיעות על הרצח ההמוני המתבצע שם חדרו לגטו. איך נסביר, שבאוגוסט 1944, כשרק שליש מבאי הגטו שרדו בו, עדיין לא ברור מהו הפתרון הסופי הממתין למגורשים?

פרופ' ישראל גוטמן מסביר, שדווקא בשל המתתם של אלה שלא היו מסוגלים לעבוד הסיקו הנותרים, כי כל עוד יוכלו לעבוד, יינצלו. לכן לא הבינו, כדבריו, כי "הגרמנים עוסקים בהכחדה טוטלית של היהודים". ניצחון בעלות הברית היה קרוב. למה להשקיע מאמץ ברציחת מיעוט היהודים המורעב שנותר? מי יכול לבוא בטענות נגד אמונה זו? מכתבה של רחל הוא עדות לאמת אחרת: האמת המסרבת להאמין, כי אחד העמים התרבותיים ביותר של אירופה יבצע רצח טוטלי של כל היהודים כולם - בלא שום סיבה, ללא מטרה, פרט לטיהור העולם מחיידקי הזיהום היהודיים.

ההשמדה למען השמדה, שנראתה בלתי אפשרית, היתה למציאות, וכולם עלו באש: רחל וחבריה, רומקובסקי ומשפחתו, הרוויזיוניסט ומשפחתו, וגם כותב היומן האלמוני שלא זכה לדבר עברית, זקוף ראש בארצו (ואילו זכה, היה בוודאי מוקע על ידי בעלי הדוקטורים כקורבן של אינדוקטרינציה ציונית). מתוך 204 אלף יהודים שהיו בגטו לודז' שרדו עשרת אלפים. מה שנראה כסיוט ליל שיחלוף עם אור היום, התרחש לאור היום בימינו, לעמנו.