הארץ, 18/10/1999

מדוע צודק משרד החינוך בהחלטתו לשלב את לימודי ההיסטוריה היהודית בלימודי ההיסטוריה הכללית? בשל שתי סיבות עיקריות: ראשית, משום שדרך לימוד זו מעניינת יותר - לימוד ההיסטוריה היהודית בנפרד, כהיסטוריה (נכונה כשלעצמה) של רדיפות וייסורים, היה מאוד לא אהוב על תלמידי התיכון; ושנית, מכיוון ששילוב כזה משקף נכונה את ההיסטוריה.

תולדות היהודים היו שלובים במהלך ההיסטוריה הכללית: היהדות והנצרות אחוזות ושלובות זו בזו, לפעמים כתאומות סיאמיות, לפעמים כתאומות שאחת מהן היא תשלילה של השנייה. בעיקר נכונים הדברים בנוגע לציונות. הלאומיות היהודית ניזונה משני כוחות חיצוניים: האנטישמיות המודרנית, שניחתה על היהודים עוד לפני שהספיקו ליהנות מאורה של האמנציפציה, ותנועות התחייה הלאומיות באירופה. אי אפשר ללמד את ההיסטוריה הציונית בלי רומא וירושלים - כשם ספרו של משה הס - ואין להבין את ז'בוטינסקי בלי ללמוד על גריבלדי ומציני. ולהיפך: פול ג'ונסון מציין בהקדמה לספרו על ההיסטוריה של היהודים, כי החליט לכתוב ספר זה בעקבות כתיבתו על ההיסטוריה המודרנית שהוכיחה לו כמה גדולה היתה השפעת היהודים והיהדות על ההיסטוריה בת זמננו. בניגוד לטענה המקובלת, אין בלימוד משולב כזה כל חיזוק לטיעונים האנטי-ציוניים המקובלים כל כך בכמה מחלקות לסוציולוגיה ולמדע המדינה של אוניברסיטאות מסוימות.

אפשר להמחיש את הטיעון הזה בדוגמה - הצעת החוק שנועד לאפשר ליהודים להיבחר לפרלמנט האנגלי: חוק הפסלות של היהודים - {) Law Jewish Disabilities@\{\ השם עצמו מעביר חלחלה בימינו). במאי 1848 הגישה הממשלה לשני בתי הפרלמנט הצעת חוק שתכליתה היתה לסלק את המכשול העיקרי - הלא היא השבועה הנוצרית - לכניסתם של יהודים לווסטמינסטר. לאן נשייך את האירוע הזה? להיסטוריה הבריטית? להיסטוריה היהודית? אין כל מקום להפרדה, שכן פרק זה שייך לשתיהן ובשתיהן הוא בעל חשיבות עצומה.

הצעת החוק ציינה את השלמת מעברה של בריטניה הגדולה ממדינה נוצרית פיאודלית למדינה מודרנית נושאת דברה של הקדמה; בהיסטוריה היהודית היא מסמלת את אחד הפרקים המוצלחים ביותר של האמנציפציה של היהודים באירופה והיא פתחה שער לשילובם המוצלח של יהודים בכל מוסדות השלטון והחברה באיים הבריטיים. הדיון בפרלמנט עצמו לא היה פשוט, ובית הלורדים אף הצביע נגד הצעת החוק - שהתקבלה בבית התחתון - ובכך דחה את קבלת החוק לשנים רבות. הדיון הצטיין באדיבות אישית כלפי היהודים מצד אחד ובחשדנות נוצרית-מסורתית כלפיהם מצד אחר.

מה שמעניין הוא שגם התומכים, גם המתנגדים, מתייחסים ליהודים כאל בני אומה, כחברים בלאום נפרד, ולא רק כבני דת נפרדת. מבחינה זו שונה הדיון האנגלי מהדיון שקיים נפוליאון עם רבניה של יהדות צרפת 40 שנה לפני כן. בעשרות מקומות מוזכרות הלאומיות היהודית והאומה היהודית כגוף עצמאי ונפרד מכלל בני הדת היהודית (המלים הנפוצות הן: { ,(people, nation and nationality Jewish@\{\ אך לא זו בלבד: 50 שנה לפני בזל, קושרים הנבחרים והלורדים - משני הצדדים - את האופי המיוחד הזה של היהודים בשאיפתם לחזור לציון. אומר אחד מחברי הבית: "התכונה הנפלאה, הנסית, של עם מיוחד זה היא ציפייתם לכך שיום אחד תושב לידיהם הירושה שקיבלו ואשר נמנעה מהם באורח זמני בשל חטאיהם". בכך אומר חבר הפרלמנט, שונים היהודים מבני דתות אחרות, כמו הקווייקרים והקתולים, שחברותם בפרלמנט הותרה כבר לפני כן.

מי שתמכו בחוק ראו גם הם ביהודים עם, אך לא מצאו סתירה בין קיום לאומי זה לבין נאמנותם של יהודים, כאינדיווידואלים, לכתר הבריטי. הדוכס מארגיל אמר זאת במלים מפורשות: "ייתכן שהיהודים הם אכן זרים, וייתכן שאם תתגשם הנבואה (של שיבת ציון) הם יהיו עוד יותר זרים - מי ייתן וחזון זה יתגשם במהרה - אך כל עוד הם ימשיכו לחיות בארץ זו אין שום צורך למנוע ממחוזות הבחירה לבחור בנציגים יהודים, אם הם רוצים בכך".

חזון שיבת ציון לא התגשם במהרה - ולא על פי רצון האל, כפי שציפה הדוכס מארגיל - אך 100 שנה בדיוק לאחר הדיון ההיסטורי הזה קמה מדינת ישראל, ו-150 שנה לאחר הדיון הזה צריך להתווכח בישראל על שני עניינים ברורים מאליהם: הראשון הוא שאין להפריד בין היסטוריה יהודית להיסטוריה כללית. השני הוא כי דווקא הדיון המשולב הזה מפריך את הטענה החדשה-הישנה של כמה מלומדים אנטי-ציונים, ולפיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית והציונות כולה אינה אלא פרי קשר שקשרו כמה גברים יהודים אשכנזים.