הארץ, 17/06/1999

מה עושים כדי להילחם באלימות נערים? יש דרך אחת בדוקה לא לעשות כלום: להקים ועדה ועוד ועדה ולדון ולדוש במסקנותיהן. או, לחלופין, לקבוע, כי רציחתם של יבגני יעקובוביץ וגלעד רביב היא חלק ממכלול של תופעות שליליות בחברה - החל בנהיגה בכביש וכלה בדיבור בלתי מרוסן בכנסת - ולהמתין עד שתשתפר הנהיגה והח"כים ידברו בנימוס, ואולי בינתיים יבוא המשיח, ואז בכלל לא תהיה עוד בעיית אלימות.

בכל מדינות המערב מתחולל תהליך חמור: גם בעבר ידעה החברה עבריינות נוער, אך רק בשנים האחרונות מתחולל תהליך כפול של ירידת גיל העבריינים - כמעט תמיד בנים - ושל החרפה ברמת האלימות. תופעה של רצח נערים בידי נערים נהפכה לחלק מעולם החדשות ושיבשה את כל האבחנות הקודמות שקבעו גיל מינימלי של אחריות פלילית.  

במארס השנה החליטה הוועדה האירופית לזכויות האדם, כי לרוצחיו של הילד ג'יימי בולגר לא ניתן באנגליה משפט הוגן, וההחלטה עוררה ביקורת קשה. לפני שש שנים רצחו שני ילדים מליברפול, בני 10 ו-11, את ג'יימי בן השנתיים. הם פיתו אותו לבוא אתם, הוליכו אותו שלושה ק"מ, רצחו אותו והניחו את גופתו על פסי הרכבת. אנגליה והעולם היו המומים: מה מניע שני ילדים מבתים טובים - אחד מהם בלי בעיות קודמות - למעשה מפלצתי כזה? וכיצד מנהלים משפט נגד בני 10?

רק השנה היה מקרה דומה בבית ספר אנגלי. שני נערים רצחו נער וקברו אותו בגן בית הספר. הדוגמה האנגלית מובאת כאן משום שהאמריקאית קלה מדי. לאנגלים אין גישה לנשק, והאקדח או הרובה הפרטי הם בבחינת בל ייראה אצלם. זאת ועוד: באנגליה, כמו במדינות אחרות, נעשה ניסיון מוצלח להוריד את רמת האלימות בבית הספר. במחקר בינלאומי שנעשה בחסות ארגון הבריאות העולמי מופיעה אנגליה בתחתית הטבלה ההשוואתית. רק 13.5% מהתלמידים בני 15-11 השתתפו ב-1998 במעשי בריונות או הצקות לתלמידים אחרים בשטח בית הספר. בישראל, לשם השוואה, דיווחו 43% על השתתפות כזאת. מתוך 30 מדינות, ישראל היא במקום ה-14, אנגליה במקום ה-28. הירידה באלימות בבית הספר באנגליה לא הולידה ירידה גם בשיעורי הפשיעה הקשה של נערים.

נתונים אלה מצביעים על כך, שידוע מעט מאוד על הקשר בין הרצחנות שהיתה בנצרת עלית ובירושלים לבין רמת האלימות בבתי הספר, וודאי שאין שמץ של הוכחה על הקשר שבין רצחנות נערים לבין נורמות כלליות של דיבור תוקפני ונהיגה אלימה. מה כן ידוע? ממחקרים רבים שנעשו בעולם, וגם בישראל, יש מידע על התופעה ויש השערות שונות על מקור הצרה הגדולה שירדה עלינו. בארצות הברית נהוג לדבר על חלוקת הנערים לשלושה סוגים, על פי הנוסחה של 5:15:80. ריצ'רד קרווין ואלן מנדלר בספרם "משמעת עם כבוד", שיצא ב-1988, אומרים, ש-80% מהתלמידים מכבדים את החוק ואת כללי ההתנהגות; 15% שוברים מדי פעם את כללי ההתנהגות של בית הספר; זהו גם שיעור התלמידים המפריעים למהלך התקין של הלימודים, אינם מקבלים את כללי בית הספר והם הגורם העיקרי לבעיות בכיתה עצמה. רק 5% הם שוברי חוק כרוניים, העלולים לבצע מעשי אלימות בבית הספר ומחוצה לו. מתוך 5% אלה יוצאים הנערים המסוכנים לזולת. הם מפוזרים בין בתי ספר שונים ומגוונים. בשנים 57% - '97-'96 מבתי הספר בארה"ב דיווחו למשטרה על עבירות תלמידים. 10% נוספים מדווחים על מעשי פשע של ממש - מרצח ועד שוד (מתוך "בעיות אלימות ומשמעת בבתי הספר הציבוריים 97-'96'", המרכז הלאומי לנתוני חינוך).

מה מניע את אותם 5%? על כך, כמובן, חלוקות הדעות, אך דבר אחד ברור: יש הבדל מהותי ובסיסי בין הצקה לתלמידים בהפסקה, ואף מכות ביניהם ופגיעה ברכוש בית הספר, לבין התופעות הפתולוגיות של רצח. ייתכן שלשתי התופעות יש מקור משותף - העדר הסמכות המשפחתית והבית ספרית תורם בוודאי לכל סוגי האלימות - אך ברור, ששתי הצרות האלה מצריכות התייחסות שונה. מי שמשווה משיכה בצמה של בת לתקיעת סכין וניפוץ גולגלות מרחיק את הפתרון, ולא מקרבו.

מה עושים? יש כמה תרופות חלקיות, שחלקן נוסה בהצלחה גם בישראל. פירוטן הוא עניין למאמר נפרד, אך באין תרופות פלא, אין ספק שיש לפנות אל הפתרונות החלקיים כדי להקטין את נזקן של שתי תופעות האלימות: הבריונית והרצחנית.