הארץ, 23/02/1999

ככל שמחריפה המחלוקת בענייני דת, ככל שרמת הגידופים כלפי בית המשפט העליון שוברת שיאים חדשים, ככל שהכנסת מקבלת על עצמה יותר מרות חרדית, כך הולכת וגוברת אצל אנשים כמוני הקנאה: קנאה בקהילות היהודיות החיות בתנאי חופש וחירות בדמוקרטיות המערביות. הקהילה היהודית הגדולה בצפון אמריקה מקיימת את אורח חייה הפלורליסטי ללא כפייה, ללא מועצות דתיות הממונות על ידי מפלגות והממומנות על ידי משלמי המסים, ללא עירוב של דת ופוליטיקה, עם ערובות חוקתיות לחופש דת ולחופש מדת.

הרעיון שעל פיו צריכים נציגים רפורמים וקונסרווטיווים להצהיר אמונים לרבנות לא להם מעורר צמרמורת בכל מקום שבו חיים יהודים - פרט לישראל. העובדה שבני זוג יהודים חייבים לנסוע לחו"ל כדי להינשא אינה מוכרת ליהודים שאינם חיים בישראל. הכריכה הבלתי פוסקת של הלכה עם קיצוניות לאומנית, של תורת משה עם מיקח וממכר קואליציוני, היא הרסנית לכל מי שרוצה, כמו כותב שורות אלה, בהמשכיות יהודית.

ישראלים השוהים בפעם הראשונה בקהילה יהודית בתפוצות - למעשה מדובר כמעט בכל הקהילות היהודיות - נתקפים רגש עמוק של קנאה: אפשר ללכת לבית הכנסת מבלי להזדהות פוליטית; אפשר לשלוח את הילדים לבית ספר של יום א', או של כל יום, בלי קשר לשאלה אם אתה חילוני או דתי; אפשר לחיות חיים יהודיים נטולי פוליטיקה דתית; אפשר לנפוש ולנוח בשבת ללא כפייה משטרתית; אפשר לשבור את המשוואה הישראלית שעל פיה דתי פירושו אורתודוקסי; אפשר לכבד סמכות תורנית מבלי שהכנסת תכפה זאת עליך.

אכן, התהפכו אצלנו היוצרות: אנו גדלנו על שלילת הגולה, על היהודי החדש, הצבר העברי, המביט מלמעלה למטה על אחיו הנחות בגולה. היום זווית המבט השתנתה. אנו מביטים, לא פעם, מלמטה למעלה: ממעמקי הפוליטיקה הדתית אנו נושאים עינינו אל פסגות החופש והחירות שמעבר לים. אנו מקנאים בהם ולא הם בנו.

רגע אחד. הם לא מקנאים בנו? לא מדויק. גם בהם מקננת "קנאה יהודית" לא קטנה כלפינו. אלה מהם - והם הרוב הגדול - הרוצים להישאר יהודים, מביטים בנו, ביהודים הישראלים, בהשתאות מסוימת. הרי אצלנו להיות יהודי זה עניין קל, שגרתי, כמעט אינסטינקטיווי. ואילו אצלם - אצל רובם - זהו מאבק יום-יומי שלא לאבד את זהותם ודמותם. שפתנו העברית קשה להם, ולמרות כל השיעורים, רובם המכריע זר לשפתו של ספר הספרים. כדי לחוג את חגי ישראל אנו נוהגים על פי השגרה, ואילו הם חייבים לחרוג משגרת סביבתם ולהילחם על חריגותם בימי מועד; שייכות לקהילה יהודית, כמו גם חינוך יהודי לילדים, הוא אצלם עניין של מאבק יום-יומי. הילד היהודי בישראל, כאשר הוא קורא בהגדה של פסח, אינו מבין מדוע הוא צריך לחכות ל"שנה הבאה" כדי להיות בירושלים - במקום לקום ולנסוע לשם מחר. זוהי קנאה שונה, אך עמוקה לא פחות מקנאתנו בהם.

והלוואי ונגיע ליום שבו תיוותר רק קנאתם, והלוואי ונזכה לראות את היום שבו יכול גם יהודי ישראלי לשמור על שייכתו לעם היהודי ולמורשתו, בלי ספיחי הפוליטיקה, בלי אזיקי הכנסת והממשלה, תוך בחירה חופשית וגאה. כאשר יגיע היום הזה, נוכל לחדש כקדם את אותם ימים שבהם הסתכלנו אנו בהם - בלי שמץ קנאה.