הארץ, 13/10/1999

סיעת חד"ש וח"כ עזמי בשארה הגישו לכנסת הצעות חוק לביטול המוסדות הלאומיים - הסוכנות, ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת - ויוזמתם נתקלה בתגובה חריפה של יו"ר הכנסת, אברהם בורג. אכן, תכליתן של ההצעות היא לבטל את הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי, ובדברי ההסבר של ח"כ בשארה נאמר במפורש, כי המוסדות האמורים "מעוגנים באידיאולוגיה הציונית ולא בצרכים אזרחיים וממלכתיים".

סיעת חד"ש הרחיקה לכת והגישה הצעת חוק, המחליפה את התואר "יהודית" בהגדרתה של מדינת ישראל ב"מדינה דמוקרטית ורב-תרבותית". אין אמנם חשש שהצעות חוק אלה יעברו, והיקפן הרחב גם משרת שירות דב את המטרה החיובית והחשובה של שוויון זכויות לערביי ישראל.  

ההיקף הוא רחב, משום שיש הבדל משמעותי בין המעמד החוקי המיוחד שיש להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית - גופים שנועדו גם לעודד עלייה יהודית לישראל - ובין שאלת האפליה בשימוש בקרקעות המדינה. בפעילותן של הסוכנות וההסתדרות הציונית אין משום אפליה והן מייצגות את הזיקה העמוקה בין העם לבין מדינתו - זיקה שגם ח"כ מוחמד ברקה, יו"ר חד"ש, בניגוד לעמיתיו האנטי- ציונים היהודים, מודה בקיומה. לעומת זאת, שאלת הקרקעות שברשות הקרן הקיימת מהווה בעיה מוסרית ומשפטית קשה ביותר. ראשית, הבעיה היא בשם - מה זה "קרקעות הלאום" (כפי שמכונות הקרקעות שברשות הקק"ל)? אם מדובר בלאום במובן האזרחי, אין שום בעיה, כשם שהביטוח הלאומי משרת את כל אזרחי ישראל, כך גם קרקעות הלאום עומדות לרשות הכל - ערבים כיהודים. אבל - הגם שהקק"ל לא גיבשה עמדה מפורשת בנקודה זו - סעיף 3 בתזכירה מדבר במפורש על כך שמטרותיה הן "לקנות קרקעות לשם יישוב יהודים". האם מינהל מקרקעי ישראל רואה עצמו כבול בתזכיר זה? גם עניין זה לא הובהר די צורכו.

הטענות למען שמירת המסורת של הקק"ל - מכירה והחכרה רק ליהודים - מבוססות על הנימוק שהקרקעות נקנו מכספי תורמים יהודים למטרה יהודית. אך נימוק זה אינו תופס משני טעמים: ראשית, יש להניח שהתורמים היהודים, אילו נשאלו, היו תומכים ברעיון להעביר את הקרקע הנקנית למדינת היהודים, לכשתקום. שנית: הקק"ל קיבלה גם קרקעות מהמדינה: כמיליון דונם בשנות ה-50 ועוד 50 אלף דונם באוגוסט 1991. ולאחרונה, בפברואר 98', הועברו אליה 40 אלף דונם באזור החולה. העברות אלה חמורות במיוחד, משום שבמסגרתן ניטלו קרקעות שעמדו לשימוש כלל אזרחי ישראל ונמסרו לגוף המוכר ומחכיר קרקע רק ליהודים. ואכן, בנובמבר 1998 פירסמה ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, ביקורת חריפה על העברות אלה, וטענה שהן "מהוות הפרה בוטה של חובותיה של ישראל על פי האמנה" הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. הדו"ח אמנם לוקה בחד-צדדיות ובשטחיות, אך בנושא זה קשה לחלוק עליו. המצדיקים את המצב הקיים טוענים, כי גם יהודים מנועים מלרכוש או לחכור קרקע בכפרים ערביים - מכוח מציאות חברתית. אך יש הבדל בין נוהג מצוי לבין אפליה המשוריינת במשפט המדינה.

מה עושים? מלאימים את קרקע הלאום לטובת הלאום הישראלי. כיצד? על ידי העברת קרקעות הקק"ל לבעלות המדינה, או על ידי כך שהקק"ל תחיל על עצמה אמות מידה לא מפלות, כנדרש ממוסד לאומי.

פשרה זו נדרשת גם מהגדרת אופיה של ישראל: היא מדינה יהודית, וגם מדינת העם היהודי - ומשום כך הסוכנות וההסתדרות הציונית חייבות להמשיך בתפקידן בתחום העלייה. ואולם, היא מדינה דמוקרטית שמוסדותיה ורכושה עומדים לרשות כל אזרחיה. דווקא משום הניסיונות הבלתי פוסקים לבטל את אופיה היהודי של ישראל, חשוב להמחיש בחוק ובנוהג, כי ישראל היא יהודית וגם דמוקרטית - דהיינו, לכל אזרחיה זכויות שוות.

 
.