שלוש שאלות מצד שמאל Print

הארץ, 06/10/1997

א. הדיחו את פרידמן. בית נבחרי ההסתדרות הדיח את עפרה פרידמן, יו"ר נעמת, בדרך שהזכירה ימים קודמים של שמאל ישן. על שום מה הודחה פרידמן? על שום שהתנגדה, בצדק רב, לסגור את מעונות נעמת ולפגוע בדרך זו גם בילדים וגם באמהות עובדות. נכון: לכל ארגון עובדים קיימת הזכות לשביתה מאורגנת. אך גם במדינות שבהן שולטות מפלגות שמאל נתונה ההכרעה על שביתה בידי העובדים עצמם, בהצבעה חשאית. הלייבור הבריטי, ואפילו האיגודים המקצועיים, אימצו עיקרון זה.

בישראל, ההסתדרות התנגדה תמיד למתן זכות ההכרעה לידי אלה שבעבורם מתוכננת השביתה. מן הסתם פעילי ההסתדרות יודעים יותר טוב מהעובדים מה טוב לעובדים. אך מכאן ועד הדחה של מנהיגה נבחרת בשל הבעת עמדה המשקפת את רוב בוחריה, רב המרחק. כל מי שמגדיר עצמו כאיש שמאל - במובן המקובל במערב - היה צריך לזעוק נגד מעשה אנטי דמוקרטי זה. השתיקה של אנשי שמאל נוכח שערורייה זו היא חמורה.

ב. ימין בגרמניה, שמאל בישראל. מרצה באוניברסיטת באר שבע, אורון יפתחאל, נוזף בי ("הארץ", 24.9), על שתקפתי כמה אקדמאים שכתבו דברים מחרידים בנושא השואה. הוא תוקף אותי ומביע תמיהתו על כך שאני, כפעיל במפלגת שמאל, כותב דברים מסוג זה. הסיפור מעיד על טירוף המערכות והמושגים בישראל. לא תקפתי אותם אקדמאים בשל עצם הבדיקה מחדש של היסטוריה רשמית. אדרבה, אני עצמי שותף לגישה ביקורתית כזו. לא תקפתי את כל ההיסטוריונים החדשים, שעם רבים מהם יש לי ויכוח נוקב, אך אין ספק שחלקם תרמו תרומה חשובה לחקר ההיסטוריה של ישראל. תקפתי את מי ששם את המונח שואה במרכאות: את מי שמגדיר את השואה כ"מעשה איום ונורא" שכמותו היו אחרים; את מי ש"מבין" את מעשיו של המופתי, שותפו של היטלר, כהתנגדות לגיטימית לקולוניאליזם הציוני. אלה אינם אקדמאים ביקורתיים. אלה תועמלנים העוטפים את תעמולתם במלים למדניות ובהערות שוליים.

מי שהיה כותב דברים אלה באירופה היה נחשב לימין קיצוני, ובגרמניה ובצרפת היה אולי עומד לדין על גימוד השואה. מי, באירופה, אמר דברים מקבילים לדבריהם של האקדמאים שציטטתי? לה פן, שהגדיר את השואה כ"פרט" בהיסטוריה של מלחמת העולם, ודומיו. אחד האקדמאים שציטטתי נזף בהיסטוריונים הגרמנים על שהם "עומדים עמידה יתרה על ייחודיותה של 'השואה'" - המלה שואה, כמובן, במרכאות - ועל כך שהם "עושים זאת במלחמתם בימין לאומני, קיים או מדומיין". הוא מאשים את הגרמנים על שהם רואים בשואה אירוע ייחודי ועושים זאת מטעמים פוליטיים נגד הימין הגרמני.

אין היסטוריון מערבי, גם לא ארנסט נולטה, שנוזף בגרמנים על כך שהם ממחישים את עוצמת הפשע שנעשה בעם היהודי ונלחמים בניאו נאצים. דברים כאלה הם חומר המופץ, בדרך כלל במחתרת, על ידי חוגים לאומניים קיצוניים באירופה. למעשה, היה אקדמאי ביקורתי זה צריך להצטרף לגינוי שגינה לאחרונה לה פן את הכנסייה הקתולית על שביקשה סליחה רק מהיהודים בשל שתיקתה בתקופת השואה.

כך התהפכו היוצרות: בעיני ד"ר יפתחאל וחבריו, מה שנחשב לימין קיצוני ולאומני באירופה ומותקף על ידי השמאל שם, בישראל נחשב לשמאל שבשמאל, שאסור לצאת נגדו. לפי הגדרה חדשנית זו, השמאל אינו מערכת ערכים מוסריים וחברתיים, שמאל הוא כל מי שמגדף ומחרף את התנועה הציונית בנימוקי שקר. ימין הוא הוא מי שמעז להתנגד לכך. עולם מטורף.

ג. "ניסויים רפואיים בפלשתינאים". מה צריך המחנה הקרוי מחנה השמאל לעשות נוכח טענות שקריות כמו זו שמטיח לאחרונה יאסר עבד ראבו, שר ההסברה ברשות הפלשתינית, בדבר ניסויים רפואיים שישראל מבצעת בעצירים פלשתינאים? במטר השקרים הגזעניים שמומטרים עלינו על ידי התקשורת המצרית? בשידוריו של קול פלשתין, המתארים את השואה כאירוע שולי ומגמדים את נתוני מספר הנרצחים?

יש כאלה החושבים כי למען הפיוס בין העמים יש לעבור לסדר היום על דברים מסוג זה, לחרוק שן ולשתוק. נדמה לי שבכך עושים שגיאה כפולה. אדם הנאמן לעקרונותיו, הדוגל בערכי חברה פתוחה וסובלנית, חייב להיות דובר אותה אמת עצמה: בעברית ובערבית, בבית ובחוץ, כלפי יהודים וכלפי ערבים. משום כך חובה על השמאל להשמיע את דעתו כאשר הצד הפלשתיני והערבי משמיע דברים שאילו נשמעו בביתנו היינו מקימים קול צעקה גדולה. ואולי אף רצים בתלונה למשטרה.