הארץ, 25/10/1996

על יצחק רבין, האיש והקברניט, שמת באמצע הדרך

תמונה א': "למה לא?" לפני שנות דור, דהיינו לפני פחות מארבע שנים, היתה לי פגישה מוזרה במקצת עם יצחק רבין. הייתי אז שר האנרגיה וגיליתי, בראשית צעדי, שבכל החברות הרבות של משרד זה אין ולו דירקטור ערבי אחד. מטרת הפגישה עם ראש הממשלה היתה לקבל את אישורו לצעד נחשוני: לא דירקטור ערבי אלא יושב ראש ערבי לחברה ממשלתית - חברת לפידות, שבינתיים הופרטה. וזאת, גם כדי לסמל שמתחולל שינוי מהפכני ביחס לשיתופם של ערביי ישראל בממסד הממשלתי. רבין של אותם ימים לא היה יצחק של אחרית ימיו. זה היה רבין של פוסט-אינתיפאדה וטרום-אוסלו, רבין שלא היה מזוהה כלל עם שוויון זכויות וכיוצא באלה קשקושים של יפי-נפש. משום כך הלכתי לפגישה בדחילו ורחימו ועשיתי הכנות נפשיות גם לשמוע גערה רבינית אופיינית, גם להשיב בשלל נימוקים שהכינותי מראש.

רבין שמע את בקשתי ועוד לפני שהספקתי לפתוח במשא של סנגור על עמדתי, הפסיקני, שאף מהסיגריה, הביט כלפי התקרה, נשף והפליט: "בעצם, מדוע לא?" ועוד שאיפה ועוד מבט בתקרה ואמר: "מוכרחים לעשות משהו. הם צריכים להרגיש שהם חלק מאתנו". בכך, בעצם, הסתיימה הפגישה. סמיח משרקי מכפר רמה היה ליו"ר מועצת המנהלים של לפידות. 

כאמור, אלה היו הימים הראשונים לכהונתו של רבין. ימים לא קלים. ימים שבהם היה רבין סמל הנוקשות ואיש לא חזה את התפנית הגדולה העומדת להתרחש בקרבו. ה"למה לא" שלו היה סימן לעתיד לבוא. בגיל שבו אנשים דבוקים לא רק לדעותיהם הקודמות, אלא גם לדעותיהם הקדומות, הוא היה מוכן לפתוח את חלונות נפשו, לתת לזרמי אוויר חדשים לאוורר את דעתו ולשאול: למה, בעצם, לא.

ליצחק רבין היו חסרונות ומעלות, אך כראש ממשלה בן שבעים פלוס היתה בו תכונה מופלאה ונדירה: היכולת לשנות את גישתו עקב הנסיבות. הכוח הזה להפוך עצמו מגיבור מלחמות לחלוץ השלום - מליצה נדושה, אך אף-על-פי-כן אמת לאמיתה - בגיל כה מבוגר הוא שהקנה למנהיגותו לא רק עוצמה וכוח אלא גם ממד של צעירות. במדינה שבה אתה יכול לנבא מראש מה יאמר כל מנהיג וכיצד יאמר זאת, היה רבין חריג. הוא היה צעיר יותר מצעירים ביולוגייםהמנפנפים בגילם כדגלם. הוא נרצח כשהוא שופע מרץ ונכונות להמשיך ולפרוץ חומות. הוא מת כצעיר - לא בסוף הדרך אלא באמצע הדרך. כך נזכור אותו.

תמונה ב': הכובש את יצרו: יום ירושלים תשנ"ו. איצטדיון טדי בירושלים. אלפי בני נוער ביציעים, תזמורת וריקודים ומופע לייזרים, כרגיל. אנשי מינהל החברה והנוער מרגיעים אותי: לא יהיו הפרעות יוצאות דופן לרבין. התלמידים מהחוגים הדתיים-הלאומניים הקיצוניים יותר לא יהיו ביציע. גם הרמקולים הוגברו כדי להתגבר על שריקות וקריאות "בוז, בוגד". ואף-על-פי-כן, כאשר קם ראש הממשלה לנאום - והוא בן ירושלים, מסיר המצור מעל ירושלים, מאחד ירושלים - עולים מהאגף של תלמידי החינוך הדתי השריקות והצעקות השגרתיות, והרמקולים המתוגברים אינם מצליחים להטביע את הרעש העולה מהטריבונה הימנית. רבין - שומע? לא שומע? - ממשיך בקולו האטי והמונוטוני, ובאתנחתות שבין הפסקאות מפלחות השריקות והצעקות. ירושלים. בירת ישראל. "בוגד! בוגד!" לנצח. "בוגד!" העיר שחוברה לה יחדיו. לא ניתן לחלקה. "בוז! בוז!"

 רבין יורד לקול תשואותיהם של רוב התלמידים וחוזר לבימת הנשיאות. אף לא תגובה בפניו. שטויות, הוא אומר בתגובה הרגילה. אירוע שגרתי. פתיחת שנת הלימודים תשנ"ה בירושלים היתה פחות שגרתית. כרגיל, סייר רבין גם בבית ספר דתי - במקרה זה, ממלכתי-דתי ברמות אלון. הוא התקבל באופן נאה ומכובד על ידי מנהל בית הספר וחבר המורים, אך במסדרון המתינה הפתעה לא נעימה. קבוצת נשים, עולות מארצות הברית, ממתינות לו בקריאות הרגילות, במבטא ניו-יורקי כבד. אחת מהן מנסה להסתער עליו בציפורניים שלופות ובעיניים מזרות אימה, ונהדפת בידי המאבטחים. עניין שולי בהשוואה למה שעתיד להיות. ובכל זאת, כולנו נרעשים: בתוך בית ספר, בעת פתיחת שנת הלימודים, משלחות נשים אלה את מטען שנאתן בראש הממשלה.

כמעט שלא היה ביקור של רבין שלא לווה בהפגנה מחרפת ומגדפת, אך דווקא אירוע קטן זה במסדרון בית הספר הממלכתי-הדתי נראה לי פוגעני במיוחד. הבטתי בפניו של ראש הממשלה. הנה עומד לפני אדם שכל חייו, מגיל נערות ובגרות, מסורים ומוקדשים לביטחונה של ישראל, אדם שראה הרבה אש, שכול ויגון, ומולו ניצבת קבוצת נשים יורקות אש של שנאה בלי שעברו סאה אחת של ייסורי יצחק. אף-על-פי-כן, ואם כי רבין היה נוח לרגוז ומהיר לכעוס, הוא אינו נרגש ואינו נרעש ומשוחח בשלווה עם תלמידי כיתה א' כאילו לא אירע לפני דקתיים חיזיון כה איום.

מה עבר במוחו באירועים הרבים שהוא, מר ביטחון, עבר חוויות מסוג זה? לא ייתכן שהדבר לא כאב לו, לא ייתכן שאגרופיו לא נקפצו בזעם ושלא שב הביתה במועקה קשה. עובדה היא שלאחר ההפגנה האלימה והארוכה בכיכר ציון, הגיב בחריפות ויצא מהמליאה כאשר הותר לבנימין נתניהו להביע צער על מה שאירע באותה כיכר.

קור רוחו נבע מכך שהיה בטוח לחלוטין בדרכו. ובטחה עצמית זו לא נולדה בן-לילה. את הסכמי אוסלו קיבל בהרבה ספקות ובלית ברירה, ורק בהדרגה, לאחר מפגשים עם יאסר ערפאת ולאחר שראה כיצד ההסכמים מפלסים את הדרך להסכם שלום עם ירדן ולקשרים עם מדינות אחרות ומקרבים את חזון השלום הכולל, רק אז דבק באוסלו באותן נחישות ועקשנות שציינו אותו כלוחם ומפקד, וכל השאר - ההפגנות, הקללות, האלימות - היה בעיניו שטויות ובבל"ת.

תמונה ג': בבית, בשבת: בבית, בשבת, לא נח יצחק רבין. שרים אהבו לבוא אליו לשיחה: בד' אמות ובד' עיניים היה אדם שונה מהפרסונה הציבורית - נינוח, חייכני, חברי. בבית, בשבת, ליד כוס בירה או ויסקי, מתרווח בכורסתו, עונה בעצמו לצלצולי הטלפון - רובם מטרחנים ונותני עצות חינם - ודן בענייני השעה ובענייני העולם.

ולפעמים גם פותח סגור לבו: הסכנות לישראל לא חלפו עם אוסלו. דרך ההשלמה ארוכה וקשה. הסכנה האסטרטגית - טילים ונשק לא קונוונציונלי - מחמירה. אך הסכמי אוסלו פיצלו את הפלשתינאים והעולם הערבי ויש סיכוי להגיע לשלום כולל; לא, לא עם הסרבנים המאיימים מאיראן ומעיראק, אך חשוב להגיע לשלום עם רוב-רובו של העולם הערבי ולחזק את הברית עם ארה"ב, לפני שנגיע, חלילה, למזרח תיכון גרעיני. למען זה כדאי לקחת סיכונים ולהיות לא פופולרי. ובמיוחד אהב לשמוע דיווחים על מערכת החינוך, שאת פרטי תקציבה ונתוניה זכר טוב יותר ממני.

באחת השבתות הצגתי לפניו את יעדי הרפורמה שאני עומד להפעיל - רפורמה שתכניס למעגל הסגור של בעלי תעודות בגרות ותואר ראשון רבבות תלמידים מקרב השכבות החלשות. לכמה אנשים אתה רוצה להגיע, שאלני. כל ישראלי שני בעל תעודת בגרות, כל שלישי בעל תואר ראשון. כמה יש היום? שאל. הרבה הרבה פחות. אפשר לעשות זאת? כן, במאמץ גדול. ומה תהיה התוצאה הסופית? האם אי-אפשר להגדיל את האחוז? ולבסוף פלט: אל תשלה את עצמך שמבצע זה ייתן לנו תוצאות בבחירות. אך צריך לעשות זאת כי זה חשוב לעתיד. חשוב לילדים. מי שיכתוב את ההיסטוריה החברתית של ישראל בשנים אלה יזכור, בראש וראשונה, את התפנית בתחום החינוך, תפנית שחיזקה - כך יכתוב ההיסטוריון העתידי - גם את המשק, גם את החברה. מהפך זה לא היה מתאפשר בלי ההחלטה החדה, האמיצה, שקיבל יצחק רבין, לעשות שני דברים: להגדיל ריאלית את תקציב החינוך ולהקפיא את תקציב הביטחון - אותו תקציב שרבין היה ממונה עליו ישירות. כך השתנה בתקופתו היחס בין תקציבי הביטחון והחינוך מכמעט פי-שניים לכמעט שוויון. נזכור אותו כקברניט; גם של ספינת החינוך.

קינה : רציתי לפתוח ולכתוב: קינה על עצמנו. לא. לא נכון. זוהי נפילה במלכודת. קינה על חלק מאתנו. קינה על אותו ציבור שגם בתקופות קשות בעבר לא הצמיח צמחי-רעל - רעל דתי-לאומני, רעל דתי-משיחי, רעל דתי-רצחני. רעל של גולדשטיין ויצחק גינזבורג והלל וייס ועשרות נשמות חשוכות וחשוכות-מרפא. קינה על המחנה הדתי-הלאומי. לא. לא על כולו. אך על חלק ניכר ממנו שאסר מלחמת רודף ומוסר על ראש הממשלה, והכל בשל חטאים ופשעים מדומים שכמוהם עושה עתה שותפם ובעל בריתם, בנימין נתניהו.

קינה על הציונות הדתית - לא, לא כולה - שקידשה במות ומזבחים שבהם היא עובדת עבודה זרה. עבודה זרה ליהדות. זרה לציונות. זרה לרבנים מדור קודם. עבודה שהיתה לנו לזרא.

וקינה גם על נערים ונערות - מסורים באמת לעמם ולארצם - שמוריהם ומדריכיהם הסיטום מדרך הישר ומדרך התורה והעלו אותם על דרך המקדשת אבן וצלם ומחללת צלם אדם.

קינה על אלה שמרוב אדיקותם מחללים שם שמים ברבים ומנתצים את לוחות הברית ובונים מאבניהם קברי אבות עשויים אבן ואוון. 

וקינה צורבת וקשה מנשוא על יצחק רבין. על הקברניט ועל האיש. האיש היוצא דופן, הרגזן, החייכן, הביישן והתקיף, האיש בר-הלבב ונקי-הדעת. האיש העולה בהר קודשו. הוא ולא הם. קינה על האיש שתמיד היה מסובב אנשים ופעילויות וטקסטים וכיבודים, והחזיר נשמתו לבוראו, יחיד, בודד במכונית, במושב האחורי, ליד המאבטח הפצוע. ולוואי שהיה מת במקום בלא שיסבול. ולוואי שלא ידע שהתנקשו בו. ולוואי שבשניות האחרונות לחייו חשב שיד מחבל-אויב היתה בו ולא יד יהודי. המלט אמר על אביו הנרצח כי היה אדם וכי לעולם לא נראה עוד אדם כמותו. רבין היה אדם וגם מנהיג ולוואי שנראה, אי-אז בעתיד, מנהיג כמותו.