נשלח למעריב בתאריך: 8 יוני, 2004

פרשת ההתנתקות מעזה, המשאל בליכוד וההצבעה בממשלה, צריכה לשמש חומר לימוד : מה שנתקל בהתנגדות חברי הליכוד, נתמך ע"י רוב הציבור המשתתף בסקרים - וככל הנראה, גם בקרב מצביעי הליכוד. פער כזה קיים לא רק בליכוד. הוא נובע מעובדת חיים אחת פשוטה : חברי המפלגה - ולא כל שכן פעיליה - קיצוניים יותר מהמצביעים עבור המפלגה : תופעה זו קיימת, ביתר שאת, גם בשמאל : חלק ניכר ממצביעי מרצ רצו בשעתו כי מפלגתם תיכנס לממשלת האחדות שבראשה עמד אריאל שרון : בין פעילי המפלגה היה הרעיון בבחינת טריפה.

ממה נובע פער  זה ? מהעובדה הפשוטה שאדם  מן היישוב אינו רוצה (לצערנו) להיות פעיל במפלגה : לא להשתתף בחייה, לא להיבחר לגופיה וגם לא - וזה אסון גדול - להיבחר על ידיה לכנסת. אנשים מהיישוב יצביעו בכנסת, אך לא ישתתפו בבחירות - דמוקרטיות ככל שיהיו - למפלגה עבורה יצביעו. פשוט העיסוק בפוליטיקה אינו מעניין אותם ואת זמנם החופשי יקדישו לבילוי ולא לישיבות אינסופיות של סניף המפלגה. מי, אם כך, מצטרף לפעילות מפלגתית ? מי שהאידיאולוגיה מנחה אותו ומצווה עליו לעזוב את השגרה וללכת לסניף המפלגה. זהו מצב טבעי  ותואם את האופי האנושי אך הוא יוצר פרדוקס : המפלגה נבחרת על ידי ציבור רחב, אך דרכה נקבעת על ידי מיעוט קטן, בעל אמונה פוליטית-אידיאולוגית. הפרדוקס גדול עוד יותר : ככל שהמפלגה נעשית דמוקרטית יותר, ככל שקל יותר לפעיל להשפיע בתוכה, ככל שלצמרת המפלגה יש פחות השפעה בתוך המפלגה, כך גדל הפער בין המפלגה למצביעיה : כאשר היו "ועדות מסדרות" יכלה צמרת המפלגה לנווט את ספינתה ואת הרכב רשימתה לכנסת כך שהפער בין פעילים למצביעים יקטן. אך כאשר יש פריימריס, אובדת יכולת ניווט זו. עובדה זו מסבירה פרדוקס נוסף : מדוע אין פעילי המפלגה ונבחריה פועלים בדרך שתישא חן בעיני המצביעים ותגדיל את כוחה של המפלגה בקלפי ? מדוע חברי הליכוד לא הצביעו על פי רצונו של רוב הציבור, כפי שהוא נגלה בסקרים ? התשובה היא כי לאנשים החדורים אמונה אידיאולוגית לוהטת, לא תמיד חשוב מה יקרה בקלפי. העיקר שהם צודקים. זה קרה בימין הקיצוני שהפיל בעבר ממשלות ימין ומנסה כעת להפיל את שרון, וזה קרה גם במרצ שכוחה האלקטוראלי ירד ככל שטהרתה  היונית נשמרה. זהו העיוות המובנה של התהליך הדמוקרטי.

יש שיטות בחירות ומשטר המאזנות פרדוקס זה משום שהן נותנות כוח רב בידי הנהגת המפלגה (כמו, למשל, בבריטניה) או שהן מחייבות השגת רוב מוחלט באזורי בחירה (כמו בצרפת ובבריטניה) או רוב מוחלט לנשיא נבחר (כמו בארה"ב). במקום שיש דרישה לרוב מוחלט, נסוגים האידיאולוגים, שכן כדי להיבחר צריך לפנות למרכז, לקולות הצפים האנטי-אידיאולוגים. דבר זה לא קורה בשיטת הבחירות היחסיות הנהוגה אצלנו.

בשיטת הבחירות הרובניות - האידיאולוג הקיצוני גווע מחוץ לזירה הפוליטית. בשיטה היחסית הוא, לכל היותר, יפסיד חלק מייצוגו אך ישמור על אמונתו.

ויש גם תרופה אחרת : מנהיג מפלגה יכול להפנות עורף לפעיליו ולפנות למצביעיו. כאשר יש כוח נפשי לעשות זאת, הפעילים מתמרמרים, אך מנהיג המפלגה יצליח בבחירות הכלליות. זה מה שקרה למפלגת הלייבור הבריטי כאשר טוני בלייר החליט לנטוש את האיגודים המקצועיים  ואת חבריו בעתוני האיכות ולפנות לרוב הבוחרים.

זה מה שקרה לליכוד השבוע : שרון פנה לבוחרים והפנה עורף לפעילים. הוא פתר בתעוזתו את הפרדוקס הדמוקרטי והפנים את הדמוקרטיה האמיתית. הוא פעל לא על פי תכתיב הקיצונים בליכוד אלא על פי רצון הרוב. גם המדינה תצא נשכרת מתהליך זה וגם הוא עתיד לבוא על שכרו האלקטורלי.