מעריב, 3 דצמבר, 2004

מאז החלטת עצרת האו"ם על הקמת שתי מדינות - יהודית וערבית - בנובמבר 1947, לפני 57 שנים, ועד היום היו לישראל 12 אלף נפגעים אזרחים - הרוגים ופצועים - מפעולות טרור. מתוך מספר איום זה, 64% - 7,548 אזרחים - איש, אישה וילד - נפגעו במלחמת הטרור האחרונה, שלבשה את השם השקרי "אינתיפדת אל אקצה". במילים אחרות : בשנים 2000-1947 נפגעו פחות אזרחים ישראלים מפעולות טרור מאשר ב- 4 השנים האחרונות ! מתוך כלל הנפגעים האלה, 726 הם הרוגים : 49% מכל הרוגי הטרור מאז 1947 נפלו בארבע השנים האחרונות ו- 51% (755) נהרגו בשנים 2000-1947. הסיבה לנתונים המדהימים האלה היא, כמובן, "יעילותם" של הרוצחים-המתאבדים. שעור פיגועי ההתאבדות היה ½ אחוז אך שעור קרבנותיהם הוא 65% - הכל ב- 4 השנים האחרונות. אכן, המלחמה שערפאת הכריז עלינו גבתה מאתנו בפעולות טרור מחיר דמים אזרחי יותר קשה משידעה ישראל ב- 52 שנותיה הראשונות. מכיוון שלכל נפגע כזה יש גם בני משפחה וחברים, מדובר ברבבות ישראלים, קרבנות המלחמה האזרחית של ארגוני הטרור הרצחנים שפעלו בחסות יושב הראש של הרשות הפלסטינית.

פשע זה אינו מקטין כהוא-זה אחריותנו כלפי האזרחים הפלסטינים. כל הריגת פלסטיני שלא לצרכי הגנה עצמית מובהקת היא פשע, עבירה על "לא תרצח" ומוודאת שמשהו בתוכנו נהרג. כל התעללות במחסומים היא התעללות בנו וב"אני מאמין" שלנו.

עם זאת, מעטים התקדימים ההיסטוריים הדומים להתנהגות של ההנהגה הפלסטינית : בעיצומו של מו"מ לחלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, היא הכריזה מלחמה אכזרית נגד האוכלוסיה הישראלית. בחודש אחד בלבד, מרץ 2002, נפגעו 728 ונהרגו 134 ישראלים. מאז ירד מספר הנפגעים בצורה משמעותית, אך המצבות, המשפחות האבלות ואלפי הפצועים אינם נשכחים, כשם שלא נשכחות ההתרעות בפני פיגועים נוספים.

כדי להבין את המכה שסבלה החברה הישראלית יש לעשות השלכה לגבי גודלה. מספר הנפגעים המקביל באנגליה, או צרפת, היה מגיע ל- 80,000 ובארה"ב ל- 240,000. יתר-על-כן, מכה זו ירדה על ישראל ביחד עם שתי מכות אחרות - מכת המיתון הכלכלי הקשה, המלווה באבטלה ובעוני גדלים, ומכת בידודה הפוליטי והתקשורתי של ישראל בקרב המדינות הדמוקרטיות אליהן היא חייבת להשתייך. בידוד זה נגרם בעיקרו בשל הכיבוש וההתנחלויות, אך אפשר היה לצפות למעט אמפתייה אירופית גם כאשר חולקים - לא פעם בצדק - על מדיניות הממשלה. ההספדים על ערפאת - רק פלא הוא שנשיא צרפת לא ביקש לקוברו בפנתיאון - המחישו עד כמה גדולה אי-האמפתיה לישראל.

אך הלקח העיקרי של ארבע שנות התופת מופנה כלפי ההנהגה הפלסטינית : ישראל לא נשברה ב- 4 שנים אלה והחזיקה מעמד בנסיבות איומות שבהן נתנסו רק מעטים. אם לא נשברנו תחת המתקפה המשולשת הזו - טרור, מיתון ובידוד - סימן שיש בנו כוח לא צפוי. אכן, ערפאת טעה טעות מוחלטת לגבי הערכת כוחה של ישראל - טעות מקובלת שעושים שליטים לא דמוקרטיים לגבי דמוקרטיות, הנראות תמיד חלשות יותר מכוחן האמיתי. אין אפוא שום טעם פלסטיני - גם לא מבחינת הלאומנים ביותר ביניהם - בהמשך המלחמה נגד ישראל. אין שום סיכוי שמאבק זה יצליח, אם הוא לא הצליח ב- 4 השנים האחרונות.

אך כשם שהם לא יכלו לנצח אותנו, כך גם לא נצליח לנצח את הפלסטינים, שכן גם הם החזיקו מעמד בנסיבות קשות עוד יותר של הרג, כתר, סגר וקריסה כלכלית. התיקו הזה חייב להוליד אצל ההנהגה הפלסטינית החדשה  וגם אצל ממשלת ישראל החלטה נחושה לחזור למשא-ומתן שבסיסו שתי מדינות לשני עמים, עם זכות שיבה לכל אחת משתי המדינות - ערבים פלסטינים לפלסטין ויהודים לישראל, כאמור במסמך של איילון- נוסייבה ולא כאמור בפשרה המסוכנת של "הבנות ג'נבה".

האלטרנטיבה לכך היא עוד שפיכות דמים משני הצדדים -והכל לשווא, שכן הפשרה מוכתבת מראש על ידי כוחם העיקש של הפלסטינים ושל היהודים גם יחד.