הארץ, 30/03/1999

מדי יום כותרות העיתונים מבשרות על המרוץ: מנכ"ל פלוני השיג את השיא: שכרו עולה חצי מיליון שקל, וזאת בלי להזכיר אופציות ופיצויי פרישה המתגלים במלוא ממדיהם האסטרונומיים רק לאחר שיפרוש, או יופרש, מהחברה. למחרת אנו מתבשרים: השיא נשבר. לא חצי מיליון, אלא יותר מ-600 אלף לחודש. רק עיוור לא יראה מה מתרחש כאן: הפקרות חברתית וכלכלית בממדים שלהם לא הורגלנו. כשקבעה הכנסת את חובת גילוי שכר הבכירים במשק היא חשבה לרסנם: אך הח"כים לא הביאו בחשבון את השינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית: היום מתגאים בדבר שרק לפני זמן קצר היה נושא לבושה.

אין טעם להתגעגע לעבר. הכלכלה החופשית היא עובדת חיים, ובלעדיה לא היתה ישראל מגיעה להישגיה. אך יש סוגים שונים של כלכלה חופשית. כפי שהבהיר נחמיה שטרסלר ("הארץ" 26.3), הדגם האירופי וגם היפאני מוכיחים, כי אפשר לקיים משקים משגשגים עם הפרשי שכר קטנים הרבה מאלה הקיימים בישראל. וגם הדגם האמריקאי חל על חברות ענק, שאין להשוות ביניהן לבין חיקוי הישראלי הקיקיוני שלהן - קיקיוני בכל, פרט לשכר המנהלים. הדגם האירופי, שבו הפרשי השכר הם 15:1, מתאים יותר לישראל. פערים גדולים פוגעים בחברה מרובת ניגודים כשלנו, שגם דורשת מרוב בניה להתגייס לצבא וזקוקה ללכידות חברתית.

אך יש גם סיבה כלכלית עצמאית שבשלה חייבים לשים קץ להפקרות. אדם פרטי רשאי לעשות ברכושו כרצונו. שיאני המשכורות הם מנהלים בחברות השייכות בחלקן לציבור. הם זכו בכספו, וגם בפטור בלתי הגיוני מתשלום מס רווחי הון בשל העובדה שמניות החברות שלהם נסחרות בבורסה. כאשר מדובר במנהל שכיר חיצוני, רשאית מועצת המנהלים של החברה לתגמל אותו כראות עיניה - אם כי גם כאן חשוב לשמור על מתח שכר מוגבל. אך רוב שיאני המשכורות אינם שכירים, אלא בעלי העניין: המנכ"ל והבכירים הם לרוב המייסדים המשתמשים בחברה הבורסאית כבמכשיר כפול: גם כדי למכור את מניותיהם ללא מס וגם כדי ליטול לעצמם משכורות כחפצם.

מבחינה זו הבורסה הישראלית יוצאת דופן. ברוב החברות הנסחרות בה אין לציבור שליטה, והמייסדים ובעלי העניין מחזיקים ברוב המניות. גם אין מוסדות פיננסיים - קופות פנסיה וקרנות גמל - המחזיקים נתחים גדולים של המניות ושלנציגיהם צריך להיות עניין לדאוג לטובת החברה ובעלי מניותיה. במצב מיוחד זה, לקיחת משכורת ענק על ידי המנהל בעל העניין, על חשבון חלוקת דיווידנדים לכל בעלי המניות, היא בגדר הפרת חובת נאמנות וצורה מעודנת של עושק המיעוט. יש כאן ניגוד עניינים מהותי: המנהל-הבעלים דואג לעצמו ולא לבעלים האחרים - לבעלי המניות שאינם בעלי עניין.

איך שמים קץ להפקרות? ואיך עושים זאת בלי לפגוע בחופש היזמי והעסקי הדרוש כל כך למשק? יש פתרון אחד ברור: לקבוע, כי שכר המשולם למנהל-בעלים מעבר לתקרה מסוימת ייראה כחלוקת רווחי החברה. המנהל-הבעלים יוכל להגדיל את שכרו בשני תנאים: שיהיו רווחים, ושגם בעלי המניות האחרים ישותפו בהם. כך גם תיפסק השיטה של { - loss plus@\{\ התופעה הישראלית של שכר בכירים העולה עם הפסדי החברה והקטנת תשואתה. כיצד תיקבע התקרה? על-פי מכפלה של השכר הממוצע במשק - יחס של 1 ל-15 נראה לי מרבי - או על פי מכפלה של השכר הנמוך ביותר המשולם בחברה. אם ייקח המנהל יותר מהתקרה, יוכלו בעלי המניות לתבוע ממנו את השבת כספם, שהיה צריך להגיע אליהם כדיווידנד.