מוסף כלכליסט, דיאנה בחור ניר, 24.3.2011

אמי סיפרה: "כמה עניים היהודים בפולין, וכמה שונאים אותם"

"נולדתי בתל אביב בשנת 1931 להוריי אהרון ורחל, שעלו ארצה בתחילת שנות העשרים מפולין ועברו את כל המסלול הקשה של העולים באותן שנים. אבא הגיע ממשפחה מבוססת שהפסידה את כל הונה בארץ כשניסתה להקים תחנה לטחינת תבלינים. היו משברים כלכליים איומים ואבא החל לעבוד כפועל בניין פשוט, ורק בשנות השלושים החל לקבל עבודות בקבלנות ולהמריא. אמא היתה בעיקר עקרת בית, שתמיד עסקה גם באיזו משימה ציבורית כמו קליטת עולים או אירוח חיילים בריטים.

"גדלתי בבית בורגני, נוח ומגן ברחוב בן יהודה בתל אביב, בצלו של אב חזק מאוד. אבי היה ציוני לוהט שמאוד התנגד למשטר הסוציאליסטי של בן גוריון ומפא"י, ומה שאפיין את המשפחה היה שהיא נחצתה באופן ברור בין אוהדי ההגנה לאוהדי האצ"ל, עם ויכוחים אינסופיים ומרים. אם השם ארלוזורוב, לדוגמה, היה מוזכר, היתה פורצת מלחמת אחים במשפחה. אבי תמיד אמר: 'אני עם האחים שלי לא מתווכח על רצח ארלוזורוב. אין טעם להתווכח עם אנשים פנטיים'. אני כל חיי דווקא כן מתווכח עם כולם.

"כילד אבי היה לוקח אותי לאתרי הבנייה שלו. הייתי קצת אאוטסיידר שם. הוא סחב לבנים, קדח, לא פחד מגובה והיה הולך על מעקות של בניינים בני ארבע וחמש קומות, ולי יש פחד גבהים מולד מטורף. אכזבתי אותו כשלא רציתי להמשיך בעסק. העניין שלי היה באמנות, בספרות ובתיאטרון, ואבא ראה בזה לופט גשעפט, אבל הוא אמר: 'הייתי מעדיף שתלמד הנדסה בטכניון, אבל אין לך נטייה לזה, אז תלמד מה שאתה רוצה'. בסופו של דבר כשבחרתי בקריירה אקדמית אבא היה מאוד מאושר.

"אמי היתה אשה מאוד יפה, עדינה ואמהית. אני זוכר שהיא נסעה לפולין כדי לנסות להביא לארץ את אותו חלק במשפחה שלא רצה לעלות וחזרה לגמרי המומה. כנראה חוותה שם אירוע אנטישמי. אני זוכר אותה יושבת עם אחותה במרפסת ובוכה על גורל יהודי פולין. היא כבר ראתה את השנאה. 'כמה עניים היהודים שם וכמה שונאים אותם', אמרה, ומאז לא הסכימה לדבר מילה יותר על זה.

"האירוע הדרמטי ביותר שחוויתי היה בגיל 15. חבר בהגנה נהרג ממוקש שהוטמן על ידי האצ"ל נגד הבריטים. אספו את כולנו בבית הספר ומפקד הגדנ"ע אמר לנו: 'כולנו הולכים להשתתף בהלוויה של איש ההגנה שהיה קורבן של מעשה זדוני של הפורשים (האצ"ל). מי שלא רוצה לבוא, שיצעד קדימה'. זה היה מסדר של מאות תלמידים ואני הייתי היחיד שצעד קדימה. לא רציתי להזדהות עם ההגנה כי הייתי תומך של האצ"ל. זה היה צעד מכונן, שחישל אותי ולימד אותי לא לפחד מהרוב".