הארץ, 06/11/1997     

שבוע פתיחת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות הוא הזדמנות נאותה להעלות נושא כאוב אך אילם - מימון ההשכלה הגבוהה. חלקה של ההשכלה הגבוהה בתל"ג ובתקציב עבר תהפוכות - משחיקה חמורה בשנות ה-80 ועד לתוספת ולתגבור בתקופת הממשלה הקודמת. הקצאות ות"ת, הוועדה לתכנון ולתקצוב - המכסות בממוצע 70% מהוצאות האוניברסיטאות - מתקרבות ל-1.2% מהתל"ג ולכ-2.3% מתקציב ההוצאה המקומית של הממשלה. זהו סכום לא קטן, אך ראוי לציין כי גם לאחר התוספת שניתנה בממשלה הקודמת, עדיין הוא נמוך יחסית בהשוואה לעבר.

על פי מחקריו של פרופ' חיים ברקאי ("גלובס", 23.7-5.7) גדלו הקצאות ות"ת מ-1980 ועד 1987 ב-50%, אך מספר הסטודנטים גדל כמעט פי שניים, ליתר דיוק: ב-92%. ההוצאה לסטודנט פחתה משמעותית - בשל התייעלות, בשל עלותם הנמוכה יותר של תלמידי המכללות, בשל עליית מספר הסטודנטים למרצה, וגם, כנראה, על חשבון פגיעה במחקר. כל התהליך הזה התרחש אף על פי שהתל"ג גדל בשנים אלה פי שניים.

פגיעה זו בתקציב לסטודנט עומדת בניגוד משווע לתקצוב הישיבות ותלמידיהן. בעוד שתקציב ההשכלה הגבוהה עולה ב-17 השנים האחרונות רק ב-50%, עולות הוצאות הממשלה לישיבות פי 4.5 (ליתר דיוק: 447 אחוזים!). היחס בין הקצאת הממשלה להשכלה הגבוהה לבין ההקצאה לישיבות הולך ויורד: ב-1980 קיבלו מוסדות ההשכלה הגבוהה כמעט פי 13 מהישיבות, וב-1977 - רק פי 4.3. למעשה, היחס נמוך יותר, שכן כשליש מתקציב הות"ת הוקדש למחקר, למעבדות ולציוד מחקרי שכלל לא קיימים בעולם הישיבות. אך האפליה משוועת יותר כאשר מדברים לא על ההבחנה בין המוסדות אלא בין הסטודנטים והאברכים. הסטודנט הלומד במוסד מתוקצב, הבא ללמוד לאחר שירות צבאי ארוך ומתיש, משלם מכיסו סכום של כמעט 10 אלפי שקל לשנה ללא מעונות. הלומד במוסד לא-מתוקצב, כולל השלוחות של האוניברסיטאות מחו"ל, משלם סכום גבוה הרבה יותר. שכר הלימוד מממן קרוב ל-15% מתקציב האוניברסיטאות והמכללות המתוקצבות, וכ-100% מתקציב המוסדות הלא מתוקצבים.

איננו יודעים כמה תלמידים לומדים לימוד מלא בישיבות. חילוקי הדעות בין האוצר למשרד הדתות עוסקים בהפרש של יותר מ-20 אלף תלמידים. כמו כן, אין אנו יודעים כמה תלמידים בישיבות לומדים בשל רצונם העז להמית עצמם באוהלה של תורה וכמה מהם עושים זאת כדי להתחמק משירות צבאי.

הצעתו של שר האוצר, פרופ' יעקב נאמן, אילו התקבלה, היתה יכולה לתת לנו תשובות אמת לקושיה זו. על פי ההצעה, היה חייב כל תלמיד ישיבה לעבור קורס קצר של הכשרה במסגרת הצבא, ולאחר מכן להחליט אם להמשיך את לימודיו בישיבה או לצאת לעבודה. אך ההצעה נדחתה על הסף, כידוע, ושר האוצר ויתר על הסף על תביעתו.

השאלה האמיתית נוגעת לזכויות היסוד הבסיסיות של האזרח הישראלי: מדוע פטורים האברכים מכל תשלום ומקבלים כ-6,000 שקלים מהמדינה, ואילו הסטודנטים חייבים לשלם סכומים גבוהים כדי ללמוד ובנוסף לכך חייבים לפרנס את עצמם וגם, לעתים, לשלם שכר דירה? באיזו זכות נקבעת אפליה מסוג זה בין אלה הלומדים תורה לבין אלה הלומדים מדעי טבע וחברה? מהו ההיגיון המבחין בין שני אלה? התשובה השגרתית לטענה זו היא, כי ציבור תלמידי הישיבות הוא ציבור עני ומחוסר אמצעים. טענה זו נכונה רק באורח חלקי ואינה עושה צדק עם התלמיד עצמו: יש בקרב תלמידי הישיבות כאלה היכולים להשתתף באורח חלקי בעלות לימודיהם, ויש רבים - ובעיקר במכללות הלא מתוקצבות - שאין ידם משגת לממן את לימודיהם.

אם מדובר על צדק חברתי, ראוי היה לקבוע שכר לימוד אחיד לכל הלומדים במוסדות חינוך על-תיכוניים, ולקבוע מבחן כלכלי-חברתי, שיפטור את חסרי האמצעים מתשלום שכר הלימוד, או יקטין את השתתפותם בו. בכך היה היגיון וצדק.

במצב הנוכחי לא רק מופלים לרע המוסדות להשכלה גבוהה על פני הישיבות - לאוניברסיטאות ולמכללות אין כוח פוליטי, לעולם הישיבות יש ייצוג וכוח פוליטי אדיר - אלא גם הסטודנט מקופח שבעתיים בהשוואה לעמיתו בישיבה: הסטודנט בא לאחר שירות צבאי ויתרום לרוב מפרי השכלתו לרווחתה ולשגשוגה של ישראל; תלמיד הישיבה פטור משירות צבאי ולרוב גם לא יעבוד לפרנסתו. המינימום הנדרש הוא, שהמדינה תנהג בסטודנט כפי שהיא נוהגת בתלמיד הישיבה. אך גם מינימום שוויוני זה נדחה לנוכח אילוצים פוליטיים המכניעים את הממשלות - ימין ושמאל כאחד.