הארץ, 11/09/1997

אזהרה שהשמיע נשיא מצרים, כפי שדיווח עליו דוד מקובסקי ("הארץ", 9.9), לא הרעישה את אמות המערכת הפוליטית. עוד קול במקהלה. ואף על פי כן, ראוי להאזין היטב לקולות שבוקעים מבירת מצרים. במסר שהעביר הנשיא מובארק לראש הממשלה, בנימין נתניהו, באמצעות צד שלישי, הוא מזהיר משינויים אסטרטגיים מבשרי רע העלולים להתרחש באזורנו: יגבר שיתוף הפעולה בין מדינות ערביות רבות לאיראן, ומצרים לא תוכל לעצור תהליך זה. התקרבות זו מתאפשרת, לדברי נשיא מצרים, בעקבות בחירתו של חאתמי לנשיא איראן, נשיא הנראה מתון יותר מקודמיו, וזאת מול הקצנה ישראלית. ונשיא מצרים שואל: "האם מצרים יכולה לעצור מגמה זו בהעדר תהליך מדיני?" ומוסיף, כי "כל מה שבנתה הממשלה הישראלית הקודמת יורד לטמיון".

אפשר כמובן לאטום אוזניים ולא לשמוע אל הקולות האלה. אך המסר ממצרים חזק בעוצמתו משום שהוא בא מאדם הרואה באיראן החומייניסטית לא רק אויב, אלא כוח שטני והרסני. מובארק ביסס את מדיניות מצרים על קואליציות שהיו אמורות לעצור את נחשול האיסלאם הקיצוני הבא מטהרן; הוא זעם על מה שנראה לו בתקופה מסוימת כמגעים חשאיים בין ישראל לאיראן - ימי אירנגייט הלא שמחים - ופעל ביד חזקה נגד האלמנטים האיסלאמיים הקיצוניים בארצו. כאשר הוא מזהיר מפני "הרס כל מה שבנתה הממשלה הקודמת" הוא גם מתכוון למדיניות שתאמה את האינטרסים המשותפים של כל הכוחות המתונים באזור.

אכן, הישגו הגדול של תהליך אוסלו היה כפול: גם תחילתו של הסדר עם הפלשתינאים ועמו פתח תקווה לשלום, גם בידודם של הקיצוניים בעולם הערבי. רק בעזרת ההכרה ההדדית עם אש"ף היה אפשר לרקום מערכת יחסים חדשה במזרח התיכון: שלום עם ירדן; יחסים דיפלומטיים למחצה עם תוניסיה ומרוקו ועם חלק ממדינות המפרץ; מו"מ קשה ומתמשך עם סוריה; פריצת דרך למדינות מוסלמיות נוספות מחוץ למזרח התיכון. בימי רבין היה קל למנות את סרבניות השלום - ובראשן איראן - יותר מאשר את המדינות שהשלימו, בדרגה זו או אחרת, עם ישראל. פיצול זה בעולם הערבי, בין סרבנים למשלימים, היה בו חשיבות אסטרטגית עצומה גם לביטחונה של ישראל, גם לעתידו של המזרח התיכון כולו. רק עיוורים פוליטיים לא ראו את משמעויות התהליך. הרעיון הבסיסי של ממשלת רבין היה פשוט: למרות הטרור של החמאס, למרות העוינות של האינטליגנציה המצרית, צריך להעצים את ישראל במערכת קשרים אזורית שתחזק את מעמדנו לקראת הדיון הקשה על הסדר הקבע.

התנהגותו של נתניהו וממשלתו - קשה לדבר על מדיניות - היא הפוכה: להתחיל בחיכוך עם הפלשתינאים, להחריפו עד כמה שהדבר ניתן, לבודד את ישראל, לאחד את העולם הערבי נגדנו, להחלישנו בזירה הבינלאומית, ובמצב זה להתחיל בדיון על הסדר קבע שגורלו להיקלע למבוי סתום נגזר מראש.

העובדה המדהימה במעבר זה בין מדיניות המעצימה את ישראל להתנהגות המחלישה אותנו היא, שמדובר במעבר מעניינים גורליים לקיומנו לעניינים שוליים. מצד אחד מדובר במאמץ לבודד את איראן - וגם, כל עוד קיים סדאם חוסיין, את עיראק - ולהחליש בכל דרך את הסכנה האסטרטגית מהנשק הלא-קונוונציונלי העלול להימצא בידיהם; מצד שני, מתעלם נתניהו מהשיקול הקיומי הזה, וכל כולו נתון להרחבת התנחלויות, בנייה בהר חומה וסיפוק יצריה האפלים של המפד"ל.

האם יש סיכוי שקול ההתראה מקהיר יישמע בעולם המציאות המדומה שבה חי ראש הממשלה? עברנו כבר ימים שבהם רעשי היום יום הפוליטי השתיקו את רעמו של אסון מתקרב. כך היה לפני מלחמת יום הכיפורים. עיוורון וחירשות הם תכונות הנרכשות לא פעם עם הכניסה לתפקיד ראש הממשלה. אך בכל זאת יש הבדל בין נתניהו לגולדה מאיר. הוא בא עלינו לאחר שכבר שמענו קולות וראינו אורות אחרים. כאן החירשות היא כה זועקת לשמים, עד שקשה להאמין כי חברי הממשלה אינם חשים במשמעותה המאיימת: אות האזהרה מקהיר עלול חלילה להתחלף באות של אזעקת אמת.