הארץ, 28/04/1999

באחת השבתות, בערוץ 33, התקיים דיון אינטלקטואלי על ברטולד ברכט. העילה היתה 100 שנים להולדתו. המתדיינים כולם היו אנשי ספר, מיטיבי דיבור, אנשים חושבים שאת רובם אני מכיר ומוקיר. מה גרם לי לדעת מראש שכולם כאחד ישירו את אותה המנגינה? שכל האנשים המלומדים האלה ישבחו, יהללו ויפארו את המחזאי-המשורר?

איני יודע, אך הדיון אישר את ציפיותי. לא רק שברכט תואר כגדול מכל, אלא שגם מגרעותיו - נוכלותו, גניבותיו הספרותיות, תמיכתו בפשעים נגד האנושות, התעלמותו המוחלטת מרצח העם היהודי - תוארו כתורמות איכשהו לענקיותו, ממש כמו המדרשים המטהרים את דוד המלך מכל חטא בפרשת בת שבע. בסופו של הדיון הרגשתי כי האנושות כולה נשפטה על פי עניין אחד: האם היא ראויה שיחיד בדורו זה יחיה בקרבה?  

התגובה האחידה: מדוע זה מעניין? משום ששיחה דומה בבי-בי-סי היתה חוויה של חילוקי-דעות קוטביים; זה קילס, וזה ביטל; זה שיבח וזה קטל. אך בישראל האקלים האינטלקטואלי הוא כזה, שאפשר לדעת מראש מה יאמרו אנשי קבוצת העלית, מעצבי דעת הקהל, שכל אחד מהם לחוד הוא באמת איש מעלה.

באותה תקופה ממש יצא לאור בעברית ספרו של לואי פרדינאן סלין "מסע אל קצה הלילה", ספר בעל חשיבות ספרותיות כשלעצמו שנכתב בידי צרפתי נאצי, שצידד בהשמדת היהודים. היה ברור שספר זה יתקבל בהתלהבות על ידי אצולת בעלי הטעם הידוע-מראש וכי מי שידבר בגנות פרסומו יוקע מיד כפיליסטר ותומך צנזורה.

לא תמיד אפשר לצפות מראש את התגובה האחידה: כאשר נפתח משכנה של האופרה היתה עליו מתקפה משולבת כה עזה, עד שנדמה היה שמבנה כה פגום, מכוער ולא שימושי לא נבנה מעולם, וכי משום כך נועד לעמוד בשממונו - מצבת-עד לחוצפתם של חסרי הטעם. במחשבה שנייה אולי צריך היה לצפות למתקפה זו, שכן אופרה זה כידוע אליטיזם אשכנזי, דבר שבאחרונה שנוא מאוד על מועדון המעצבים.

ייתכן שמעצבים אלה של דעת הקהל צודקים כולם. ייתכן שכל מחזה של חנוך לוין גדול מקודמו וגם מכל שקדם לו. ייתכן שקוונטין טרנטינו וסרטיו האלימים הוא שייקספיר של ימינו, וכי מי שאינו יוצא מלא התפעלות מ"ספרות זולה" הוא באמת בור נטול הבנת המציאות החדשה; ייתכן שהסרט "מציצים" של אורי זוהר אינו מה שהוא נראה לכאורה - דהיינו, סרט שנעשה בשביל אנשים הלוקים בשכלם - אלא יצירת מופת קולנועית שמי שלא יורד לסוד קסמה אינו איש תרבות; ייתכן שכולם צודקים.

פתרון החידה: אך בכל זאת כיצד קורה שאין קולות שונים, שאין פוליפוניה ביקורתית, רק מקהלה השרה תו אחד? כיצד נוצר הטעם הקולקטיווי הזה? האם מדובר בלהק חסידות המונהגות על ידי עוף חלוץ הניצב בראשו ומנווטו? או שמא מדובר בעופות המתרוממים כהרף עין, נעים כענן סמיך ונוחתים בבת אחת על צמרת עץ כמנהג הזרזירים והסנוניות, בלי שנדע מי נתן להם את האות? איך באמת יודעים כל בעלי הכנף ואמרותיו לצייץ ביחד את שבחי ברכט ולצווח את פגמי ספילברג? מי נותן את האות?

אין לי תשובה לחידה, ואולי התשובה גם לא חשובה. חשובה עובדה אחרת: הלהקה המוכשרת הזאת, שכולה ביחד ואף אחד לא לחוד, משעממת ממש כמו מקהלה השרה יפה ביחד תו אחד בלבד.