ב־1993 מצאתי עצמי מכהן כשר החינוך. ידעתי כמובן על הפערים החברתיים והעדתיים בקרבנו, והייתי מודע למרחק העצום בהישגים הלימודיים הקיימים בין המרכז לפריפריה ובין צפון תל אביב לדרומה, אך כשר ממונה גיליתי שכל שידעתי מתגמד נוכח מציאות קשה של פערים מפחידים בהישגים לימודיים, בשיעור מקבלי תעודת הבגרות ובשיעור הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה. נדהמתי גם משתיקת השמאל הישראלי נוכח מצוקה זו, והחלטתי שעיקר מאמציי יתרכז בניסיון לצמצם פערים אלה. עשיתי זאת בעזרה מלמעלה של יצחק רבין ושל בייגה שוחט, ובאמצעות כישוריהם של המנכ"ל, שמשון שושני, של בכירי המשרד ושל עוזריי המסורים. ניגשנו למלאכה קשה זו בעזרת תוכניות מיוחדות להגדלת שיעור מקבלי תעודת הבגרות בקרב השכבות החלשות, וזכיתי במה ששרים מעטים זוכים בו, דהיינו עלייה דרמטית בשיעור מקבלי הבגרות. ב־1992 שיעור זה עמד על 31.5% והוא עלה ל־37.9% ב־1995. העלייה הגדולה בשיעור זה היתה בערי הפיתוח. אגב, במבצע זה התוודעתי לפעילים מזרחים, ונוכחתי שוב לדעת שהשסע בחברה הישראלית גורם לא רק לאי־צדק משווע, אלא גם לבזבוז משאבים אנושיים ברוכי כישרון. הביטוי התלמודי "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים, דף פ"א) קיבל משמעות אקטואלית. הסדק בזהות האשכנזית התרחב. 

 

החמור ביותר היה עניין האוניברסיטאות. שיעור הסטודנטים ממוצא מזרחי היה בגדר של טעות סטטיסטית. גרוע מכל; בעשור שקדם לתחילת כהונתי, ולמרות הביקושים הגוברים להשכלה גבוהה, צימצמו האוניברסיטאות את היצע המקומות הפנויים. חלק ממדיניות זו נבע מנימוק תקציבי, אך לא היה אפשר לסלוח לאוניברסיטאות על התעלמותן מהבעיה החברתית שנוצרה עקב סגירת שערים זו ועל התנגדותן לפתיחת מוסדות חדשים להשכלה גבוהה. התוצאה היתה שמי שלא התקבל לאוניברסיטה בישראל והיה עשיר, נסע ללמוד בחו"ל, ומי שלא היה עשיר - כמו רובם של המזרחים - נותר ללא אפשרות לרכוש השכלה, וכך לנוע במעלה הסולם החברתי־כלכלי. החלטתי על מדיניות של פתיחת שערים באמצעות מכללות אקדמיות ברחבי הארץ, לרבות בפריפריה, ובתוך זמן קצר החל מספר הסטודנטים לגדול בהתמדה. 

 

ב־1990 למדו במוסדות להשכלה גבוהה 75,487; ב־1994 עלה מספרם ל־122,835, והשנה הגיע מספרם ל־300,805, חציים במכללות. אין צורך לומר שחלק ניכר של תוספת זו כלל את בני השכבות החלשות, ששיעור המזרחים בהן גבוה ביותר. פתיחת שערים זו לוותה בקינה מטעם גדוד מגיני האליטות, בטענה שזו היתה כרוכה בהורדת סף המתקבלים ללימודים גבוהים ושהיא פוגעת בהישגים האקדמיים של ישראל. הטענה הראשונה נכונה בעיקרה; הרחבת בסיס ההשכלה הגבוהה כרוכה בכל מקום ברף כניסה נמוך יותר, אך טענה זו נכונה גם לגבי מערכת החינוך, ואינה קבילה בשום חברה דמוקרטית־ליברלית. הטענה השנייה פשוט אינה נכונה עובדתית.

 

בכהונתי כשר חינוך התחלתי להבין שחוץ מבעיית הפערים, יש גם רגישות מוצדקת לגבי הזהות המזרחית ומעמדה בחברה, ושבתי הספר אינם כוללים את מורשת יהודי המזרח בלימודיהם. החלטתי על צעד רדיקלי למרות התנגדות חלק משרי הממשלה: הסכמתי ליוזמתם של פעילים חברתיים להקים בתי ספר תיכוניים במסגרת "קדמה", שתכליתם היתה כפולה: להעלות את שיעור מקבלי הבגרות מקרב אוכלוסיות חלשות־מזרחיות, ובנוסף להדגיש את הזהות המסורתית והמורשת של יהדות המזרח. התניתי הקמה זו אך ורק בהסכמת הרשות המקומית, שכן זוהי היתה השקפת עולמי - אין חינוך ללא השתתפות השלטון המקומי.

 

בסופו של דבר שני בתי ספר - בשכונת התקווה ובקריית מלאכי - נסגרו בשל חילוקי דעות עזים עם הרשות המקומית. בית ספר "קדמה" בקטמונים בירושלים הצליח בשנותיו הראשונות והניב תוצאות מרשימות ביותר בהישגי התלמידים. אכן ,"קדמה" כרשת חינוכית לא הצליחה, אך היתה חשיבות לעצם העובדה ששר החינוך, על דעת ראש הממשלה, מכיר בכך שיש בעיה של זהות מזרחית ושיש למצוא דרך להתמודד עם בעיה זו.

 

בשל כל חילוקי הדעות שהתגלעו סביב יוזמותיי השונות, הרגשתי פחות ופחות הזדהות עם האליטות האשכנזיות שהתעלמו שנים רבות מהמצוקה החברתית שמדיניותן הולידה, והזדהיתי יותר עם אלה שלא הצליחו להגיע למגדל השן הלבן של האוניברסיטאות.

 

משהו כאן לא הסתדר במוחי. ייתכן שהחלק הזעום של המזרחים בסגל האקדמי נובע פשוט מפיגור בלוח הזמנים, והוא פרי באושיה של מדיניות סגירת השערים של האוניברסיטאות בשנות ה־70 וה־80. אם זה נכון, יבוא העניין על תיקונו כאשר הבוגרים המזרחים של מדיניות פתיחת השערים יעפילו במעלה הסולם האקדמי. אך ייתכן גם שיש משהו עמוק יותר וקיימת כאן, כמו במקרה של שוויון זכויות לנשים, תקרת זכוכית. אם זה נכון, איני רוצה להיות חלק מתקרה זו. איני שייך לגדוד מגיני האליטות. כך, גם בפעימה השלישית התרחקתי מרחק נוסף מזהותי האשכנזית. איבדתי סופית את זהותי האשכנזית ונותרתי יהודי־ישראלי חסר זהות עדתית. כך טוב לי.