מעריב, 29 ספטמבר, 2004

נושא קבוע בשיחתם של ישראלים הוא חוסר הידע של ישראלים צעירים בהיסטוריה של מדינתם. מאמרו של אור קשתי בגליון זה ממחיש זאת. האמת היא כי עד אמצע שנות התשעים לא לימדו כלל- פרט לשיעורי חברה את היסטוריה של ישראל לאחר מלחמת העצמאות, ורק בעשור האחרון החל שינוי מסויים. ומה קורה מאז שמלמדים היסטוריה מודרנית של ישראל ? מדוע הבורות נמשכת ? אפשר, כמובן, לטעון כי תוצאה זו היא פרי השיטה: פחות דגש על שינון עובדות, תלות-יתר בבחינות הבגרות וכיו"ב. אך יש גם בעיה מיוחדת בהוראת ההיסטוריה של ישראל ובעיה זו נותנת אותותיה גם ברתיעתם של מורים מהיכנס לתחום של חילוקי דעות קשים. ובאמת איך מלמדים היסטוריה בת-זמננו לגבי חברה כשלנו ?

חילוקי דעות אלה קיימים היום גם בתוך היהודים עצמם: קבוצה של אקדמאים מתנגדת לא רק לכיבוש של 1967 שלא גם ל"כיבוש של 1948" ולעצם הרעיון של מדינה יהודית. באותו גליון של "מפנה" מביע פרופ' עדי אופיר את דעתו שצריך "לשקול ברצינות את האופציה. של מדינה דמוקרטית, רב-לאומית ורב-דתית שבה הלאום נפרד מהמדינה...". אמנם, קבוצה זו היא קטנה ואין לה ביטוי בין המפלגות היהודיות בכנסת, אך היא רבת השפעה בתקשורת ובחוגים אינטלקטואליים וחלק גדול מהטענות החריפות נגד מערכת החינוך מושמע על ידי דובריה של קבוצה זו.

יתר על כן, בישראל מקום המגורים קובע לא פעם את עמדותיך: בתי הספר בהתנחלויות שונים מכל בחינה אפשרית בתפישתם ההיסטורית את המדינה מבתי הספר בקיבוצים ושניהם כמובן שונים מבית הספר בכפר הערבי הסמוך להם. לך למד היסטוריה אחידה של מדינת ישראל בשלוש קהילות אלה! מה עושים?

ראשית, אסור לוותר על לימודי היסטוריה של ישראל. הבורות, עליה מצביע אור קשתי, היא בלתי נסבלת, שכן היא פוגעת גם בידע של התלמיד וגם בזיקתו למדינה. את לימודי ההיסטוריה של ישראל יש להעמיק ולתת להם ביטוי בבחינות הבגרות. במסגרת זו, יש ללמד גם טקסטים: החלטת עצרת האומות המאוחדות, הכרזת העצמאות , חוקי היסוד על זכויות האדם, וכן ההמנון הלאומי התקווה (בבית הספר העברי/יהודי) חייבים להיות מוכרים וידועים לכל תלמיד. מטרות החינוך הממלכתי  כוללות הוראה מפורשת בעניין זה: יש ללמד את "תולדות ארץ-ישראל ומדינת ישראל".

שנית, יש להבחין בין עיקר וטפל. תכנית הלימודים במדינה כלשהי משקפת את ה"אני מאמין" של אותה מדינה (ולא כל שכן מדינה המצויה במצב של עימות): אם חס וחלילה, מדינת ישראל תיעלם ובמקומה תבוא המדינה הרב-לאומית של עדי אופיר - ואני מאמין ומקווה שיום זה  לא יגיע לעולם - תשתנה גם תכנית הלימודים. בינתיים , בישראל קיים חוק המגדיר את מטרות החינוך הממלכתי וחוק זה קובע שמטרת החינוך הממלכתי היא, בין השאר, לחנך  "אדם אוהב אדם, אוהב עמו, אוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל" וכן "להנחיל את העקרונות שבהכרזת העצמאות ואת ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". משום כך, בהתוויית תכנית הלימודים בהיסטוריה של יש לתת את הדעת על הגדרה מחייבת זו, ולהתעלם מקבוצות שוליים מצד ימין ושמאל כאחד.

שלישית, אין להתעלם מחילוקי דעות, לגבי פירוש ההיסטוריה הישראלית בכלל, ולגבי תוצאות מלחמת ששת הימים בפרט. אין טעם להתעלם מחילוקי דעות אלה. וכי, אם יעצום המורה להיסטוריה את עיניו ולא ידריך תלמידיו לגבי מחלוקות אלה לא ידעו התלמידים על קיומם? וכי הם לא שומעים וקוראים על כך בבית, ברדיו, בטלווזיה, באינטרנט? להיפך, חילוקי דעות, בתנאי שהם מוצגים בתום לב ועושים צדק עם טעונה הצדדים, רק מפרים את הלימוד, מגבירים את סקרנותו של התלמיד, מקשרים בין הלימוד לכותרות החדשות - ובכלל משמשים מכשיר פדגוגי יעיל. לאחר חתימת הסכם אוסלו, ביקשתי שהנושא המרכזי בבתי הספר יהיה "תהליך השלום". לכך, כמובן , היתה התנגדות - גם פוליטית בכנסת, גם בתוך בתי הספר. אך משעה שהסתבר כי התכנית מתארת נאמנה גם את ההתנגדות להסכמי אוסלו, זכה העניין להצלחה. זהו תקדים: הבא את העובדות, השמע את הטענות ואל תכפה דעתך. נכון: יש זרם אקדמי- אינטלקטואלי הטוען כי אין בנמצא עובדות אובייקטיביות וכי הכל תלוי בפרשן, אך לדעתי אין לימוד היסטוריה בלי נסיון - לפחות נסיון - לקבוע "מה באמת מתרחש": האם היתה או לא היתה החלטת האו"ם על החלוקה? האם היתה או לא היתה פלישת צבאות ערב במטרה למנוע ביצוע ההחלטה? האם היה או לא היה סיפוח של השטחים שנכבשו במלחמת 6 הימים? מה קרה בשטחים אלה כתוצאה מההתנחלויות היהודיות שם ? כמה התנחלויות הוקמו? כמה קרקעות הופקעו לצורך זה ? מה שעור היהודים בעזה? ביהודה ושומרון ? הצג זאת והצג את הויכוח בין ימין לשמאל לגביהם - ולימדת היסטוריה.

חובה זו צריכה לחול על כל בתי הספר, לרבות בתי הספר הממלכתיים- דתיים, שגם עליהם חלה החובה להיות נאמנים למטרות החינוך הממלכתי.  ברור הדבר: בית הספר הממלכתי דתי רשאי לחנך תלמידיו ברוח הציונות הדתית. לשם כך הוא קם והחוק היום גם מגדיר את מהותו: "חינוך... שמוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם ותכניות לימודיהם... ומחנכים לחיי תורה ומצוות עפ"י המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית".

אך אין פירוש הדבר שהתלמיד שם צריך להיות נקי  מחילוקי הדעות המפלגים את החברה בה הוא חי. בין מטרות החינוך הממלכתי , קיימת גם המטרה " לחזק את כוח השיפוט והביקורת (של התלמיד) לטפח סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית" בלי דיון מלא בחילוקי דעות, אין מתקיימת מטרה זו. כשר החינוך, ביקרתי לא אחת בישיבות התיכוניות והסברתי שם לתלמידים את עיקרי השקפתי בזכות חלוקת הארץ ל"שתי מדינות לשני עמים" וכמעט תמיד ניגשו אלי, לאחר מכן, תלמידים שאמרו לי כי זו פעם ראשונה שהם שומעים דעה כדעתי. גם זו בורות, שיש להימנע ממנה.

הבעיה שונה, כמובן, באורח מהותי כאשר מדובר בהוראות ההיסטוריה של ישראל בבתי הספר של החינוך הערבי. האם בכלל ניתן לגשר על הפער? האם אפשר ללמד היסטוריה ישראלית תוך נאמנות למטרות החינוך הממלכתי במגזר הערבי בלי שנאלץ את המורים והתלמידים לעשות שקר בנפשם? האם אפשר לדרוש מהם הזדהות עם הצד היהודי במלחמת העצמאות כאשר מלחמה זו הובילה לאבדן קרקעות, לבריחה של בני משפחה ולגירושם ? יש הסוברים שראוי לוותר על  הוראת ההיסטוריה הישראלית בבתי הספר הערבים, עד שיגיעו ימים טובים יותר. אך לפסיחה זו יש שני חסרונות גדולים: ראשית, התלמיד הערבי יוצא עם ידיעה קטועה של המדינה בה הוא חי; שנית, ההיסטוריה וידיעת הזהות הלאומית של התלמיד הערבי לא תילמד כלל. זאת ועוד: מי שמכיר את המציאות, יודע כי גם אם בית הספר הערבי לא ילמד היסטוריה ישראלית, הזהות הלאומית - דתית - לשונית של התלמידים הערביים נוצרת ע"י העולם הסובב אותו וע"י מהדורת החדשות בטלווזיה הישראלית או זו הבאה ממדינה ערבית.

יש נסיון אחד מוצלח שממנו ניתן ללמוד הרבה: תכנית הלימודים באזרחות היא היום משותפת ליהודים ולערבים. איך נעשה הדבר? נקבע כי תכנית משותפת זו לא תהיה דוקטרינרית אלא תציג דילמות וטעעונים שונים - זה כנגד זה - הן בעניין מהותה של המדינה, הן בענין שוו הזכויות והחובות של כל אזרחיה. תכנית זו נמצאו לה מתנגדים פוליטיים בהנהגה הערבית בישראל, אך היא עוברת בשלום את מבחן ההוראה עצמה .

אם יתרונות אלה יוחלו גם על לימודי ההיסטוריה של ישראל, ניתן לגשר על התהום. אמת הדבר: יהיה צורך לעקוף מוקשים - כמו פטור מחובה ללמוד את ההמנון הלאומי - היהודי - וגם לגלות רגישות לפרקים הגנוזים בהיסטוריה הרשמית של ישראל הנוגעים לסגל התושבים הערביים ולקיפוחם. אך אפשר למצוא דרך להדגיש את המשותף: את החיים במדינה דמוקרטית בניגוד לחיים בדיקטטורות; את הצורך בשוויון זכויות ואת ההתקדמות שנעשתה בכיוון זה; את ערך בסובלנות; את התחושה המשותפת של אבל כאשר נרצח יצחק רבין; את הרקע התרבותי והלשוני המשותף ליהודים ולערבים.

לא מדובר במלאכה קלה. לא בחינוך העברי ולא בערבי. אך בשניהם חייבים ללמד את ההיסטוריה המודרנית, רווית הסכסוכים והדמים, של ישראל  כמדינה יהודית ודמוקרטית. וייתכן שאז גם מורים וגם תלמידים יראו בהיסטוריה זו חומר מעניין ומרתק מעין כמוהו.