הארץ, 01/07/1997

האם המשק הישראלי יכול להסתדר בלי עובדים זרים? שיעור הישראלים העובדים נמוך בישראל בהשוואה למדינות מפותחות, ואילו היו כל הישראלים שיכולים לעבוד יוצאים לעבוד, לא היה צורך בעובדי חוץ - לא פלשתינאים ולא זרים. אך אלה הן משאלות לב. ראשית, השיעור הנמוך של כוח האדם העובד נובע משני איים של התנגדות תרבותית - חרדים ונשים ערביות - וניתן לפותרה בעיקר על ידי הבאת עבודה למקומות היישוב ולא על ידי יציאה מהם לעבודה, כמקובל. שנית, אין כל אפשרות לכפות על ישראלים ש"ייצאו לעבודה" כאשר אין הם מבקשים כלל דמי אבטלה. שלישית, כפי שכבר הראינו ("הארץ", 27.6) החלפת עובדי החוץ בישראלים מרמה סוציו-אקונומית נמוכה תהיה הרסנית מבחינת צמצום הפערים ומניעת קיטוב בחברה הישראלית.
 

אך - ישאל השואל - מה בדבר רבבות המובטלים המקבלים דמי אבטלה מהמדינה כאשר ממש לידם עובדים הזרים? דימוי נפוץ זה מקובל ביותר, אך אינו משקף את המציאות. יש לנו, לפי אומדנים סבירים, יותר מ-200 אלף עובדים זרים, בנוסף לכמה רבבות עובדים פלשתינאים: האומדן הכללי נע סביב ל-300 אלף. מי יכול להחליפם? רק צעירים, ולרוב רק גברים, שכן מדובר כמעט תמיד - למעט בעבודות בית, ניקיון וסיעוד - בעבודה פיסית קשה. כמה ישראלים יכולים להחליף אותם? בסך הכל יש לנו 60 אלף דורשי עבודה עד גיל 35, גברים ונשים.

לפי נתוני שירות התעסוקה, פוטנציאל דורשי העבודה שניתן על פי חוק לשלוח לכל עבודה מוצעת הסתכם ב-23.8 אלף (מהם 10.4 אלפי גברים). זהו סך כל כוח האדם שעשוי תיאורטית לעבוד במקום עובדי חוץ. יתר על כן, סך כל סרבני העבודה בישראל - כלומר, דורשי עבודה שהוצעה להם עבודה וסירבו לקבלה, ובשל כך נשללה זכאותם לדמי אבטלה - הוא 3.9 אלפים; שיעור נמוך במיוחד בשל התיקונים שעשתה הכנסת בעניין זה.

במלים אחרות: אין די ישראלים שיכולים, אפילו להלכה, להחליף את הזרים. ניתן להחליף בישראלים רק חלק קטן מכוח האדם הלא-ישראלי. אך כל זה הוא רק תיאוריה: עשרת אלפים הגברים הישראלים שניתן לשלוח לכל עבודה, וארבעת אלפי סרבני העבודה בקרבם, אינם יכולים להחליף את העובדים המתמחים בעבודה בחקלאות (תאילנדים) בסיוע (פיליפינים) ובבניין (פלשתינאים ורומנים).

בתחום הסיעוד הביתי יש צורך להגדיל את מספר העובדים. בחקלאות ובבניין היו ניסיונות רבים לתגמל עובדים ישראלים, אך התוצאה היתה אפסית (בחקלאות) וזעומה (בבניין), ונשאלת גם שאלה נוספת: מכיוון ששיעור אבטלתם של גברים צעירים הוא (עדיין) נמוך ואינו מתקרב לשיעור העסקתם של עובדי חוץ, יהיה זה משגה להטות את העובד הישראלי המוכשר, שתפוקתו גבוהה ביותר, לעבודה נחותה דלת הכנסה. תהיה זו לא רק שגיאה חברתית קשה, אלא גם איוולת כלכלית. המפרנס הישראלי הגיע לרמת הכנסה המשתווה לזו של מפרנס במדינות העשירות - הוא חייב לפרנס יותר נפשות מאשר עמיתו שם, אך זה סיפור אחר. תהיה זו שגיאה לקחת מפרנס כזה, שתפוקתו כה גבוהה (44.4 אלף דולר בנתוני 94') ולהעבירו - בכוח - לעבודה דלת תפוקה, המרוששת גם אותו, גם את המשק.

המסקנה היא חד-משמעית: אם החברה הישראלית רוצה למנוע עבודת זרים, היא חייבת לוותר על מגזרי משק התלויים בעבודה מסוג זה, או לצמצמה על ידי תיעוש ומיכון במקום שבו ניתן לבצע זאת. תיעוש ומיכון מייקרים בצורה מוחשית את מחירי המוצרים, ובעיקר את עלות בניין הדירות. בשירותים אישיים ובשירותי סעד אין תחליף לעובד האישי. ואילו בחקלאות, העלאה נוספת במחירי התוצרת תסכן עוד יותר את יכולת הקיום של המשק החקלאי הנחשל ואת כושר התחרות שלו באוטונומיה וביבוא זר. בקיצור: אין פתרון קל.