מעריב, 12 ינואר, 2008

לדעתו של אמנון רובינשטיין, ניתן ללמוד מאמריקה שני דברים: הצורך בשבועת אמונים אישית למהגרים ולמתאזרחים והנהגת משק שבו כל ערבי-ישראלי יוכל להתקדם כלכלית ללא תלות בביורוקרטיה חונקת

במקום שבו יש קהילה מוסלמית יש צרות; יש חיכוך; יש תביעות דתיות-לאומיות; יש טרור. נכון? לא נכון - לגבי הקהילה המוסלמית בארצות-הברית. בשעה שמדינות אירופה מתלבטות כיצד לנהוג בקיצוניות הגוברת של קהילות המהגרים המוסלמים, וכיצד למנוע את הסיכונים לביטחונן ולתרבותן מצד אלה הדורשים להכיר בתרבותם הנפרדת, אין סימן לתסיסה כזו באמריקה: קרוב למיליון מוסלמים חיים בה בשלווה. בעוד מעשי הטרור באירופה הם פרי יוזמתם של מוסלמים מקומיים, מבצעיו של הפיגוע במגדלי התאומים לא נעזרו בסייע מוסלמי-אמריקני אחד. תביעות להנהגת דיני השריעה לגבי מוסלמים מושמעות באירופה, ואפילו בקנדה, אבל לא באמריקה, שם איש אינו מעלה את התביעה להכיר בערבית כשפה רשמית.

יתר על כן, אישים מוסלמים-אמריקנים מדגישים את נאמנותם לארצות-הברית, ובניגוד לעמיתיהם האירופים, מגנים בפומבי את הטרור האיסלאמיסטי וגאים בנאמנותם למולדת החדשה. בסקר שערכה המועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמיים ב-2006 נבדקו עמדותיהם של מצביעים מוסלמים: 84 אחוז אמרו שיש להדגיש את הערכים המשותפים להם, ליהודים ולנוצרים; 77 אחוז אמרו שהם מתפללים לאותו אלוהים כמו היהודים והנוצרים; 89 אחוז מצביעים למוסדות השלטון; 86 אחוז חוגגים את 4 ביולי ו-64 אחוז מניפים את דגל הפסים והכוכבים. אין שום דבר דומה לזה בסקרים אירופיים.

מה ההסבר להבדל דרמטי זה? נכון, שיעורו של המיעוט המוסלמי באמריקה נמוך בהרבה משיעורו בחלק ממדינות אירופה, אך זה בלבד לא יכול להסביר את ההבדל. קיימים חמישה הבדלים מהותיים בין אירופה לארצות-הברית:

בין אמריקה לאירופה

ראשית, אמריקה היא ארץ הגירה מסורתית ויש לה ניסיון רב בקליטת מהגרים מתרבויות שונות. באירופה תופעת ההגירה היא חדשה. ארצות-הברית גם סלקטיבית יותר בבחירת המהגרים מאשר אירופה.

שנית, בארצות-הברית קיימת הפרדה מרבית, אם כי לא מלאה, בין דת למדינה, כך שהדת היא עניין לרשות הפרט בלבד, וממילא אין מקום לתביעה דתית-מוסלמית. באירופה, גם במדינות שבהן אין דת ממוסדת, לדת הרוב יש השפעה, למעט אולי בצרפת, בתחומי החינוך ובחיי המדינה.

שלישית, לארצות-הברית מסורת אינדיבידואליסטית: הפרט עומד מול הרשות; הוא הנשבע אמונים לדגל ולחוקה כשהוא מתאזרח; הוא בן השיח עם הרשות ואין לו צורך במתווכים כמו המועצות המוסלמיות שהוקמו בבריטניה ובצרפת.

רביעית, המהגר לאמריקה יודע שעתידו הכלכלי תלוי במאמציו: הוא מהגר למדינה שבה יש לו סיכוי להפוך מעני לעשיר, מאלמוני לידוען. המהגר לארצות אירופה מונע, בין השאר, על ידי סיכוייו לזכות בסעד מהשלטון. כאשר הסעד ניתן, מתברר שאין בו די כדי ליצור שוויון אמיתי בין המהגר לאוכלוסייה הוותיקה.

חמישית, בשתי היבשות קיימת הכרה ברב-תרבותיות, אך בארצות-הברית מושג זה קיבל משמעות מוגבלת: סובלנות, הכרה של תרבויות אחרות וההכרה בצורך לקיים העדפה מתקנת או גיוון בחינוך ובתעסוקה. באירופה, ובעיקר לפני זמן קצר בבריטניה, בהולנד ובסקנדינביה, הרב-תרבותיות תורגמה לזכויות תרבותיות קבוצתיות שהפרידו בין המהגרים לרוב.

לערבים לא תהיה ברירה אלא לקבל את ערכי המערב

האם יש סיכוי שהעולם הערבי ישלים עם העידן הדמוקרטי-המודרני, השם את הדגש על חירות הפרט, המחשבה והביטוי, והודף את הצווים הדתיים לרשות הפרט? עולם זה מבוסס על שני יסודות: היסוד היהודי של האדם הנברא בצלם והיסוד היווני, זה של ביקורת המחשבה המקובלת. אין שום חברה ערבית שקיבלה על עצמה יסודות אלה. להפך, המגמה היא ללכת לכיוון של קיצוניות המדכאה כל מחשבה וחופש. אלבר ממי, לוחם יהודי צפון אפריקני נגד הקולוניאליזם הצרפתי, מבטא בספריו את רתיעתו מהמגמה האנטי-מודרנית של העולם הערבי-מוסלמי, אך בריאיון ב-"ל'אקספרס" ב-14 ביוני 2004 הוא אומר ש"לערבים לא תהיה ברירה אלא לקבל את ערכי המערב". הוא יכול היה להצביע על הקהילה הערבית והמוסלמית בארצות-הברית כהוכחה לכך שבתנאים המשטריים המתאימים, האדם הערבי-מוסלמי אינו שונה בשאיפתו לדמוקרטיה מודרנית מעמיתיו במערב. בישראל, למרות שהמצב שונה, ניתן ללמוד מאמריקה שני דברים: הצורך בשבועת אמונים אישית למהגרים ולמתאזרחים והנהגת משק שבו כל ערבי-ישראלי יוכל להתקדם כלכלית ללא תלות בביורוקרטיה חונקת.