נשלח למעריב בתאריך: 19 אפריל, 2004

התגובה האירופית - גם הרשמית, גם של מנהיגי המדינות השונות - לנאום בוש במפגש עם ראש הממשלה שרון היתה מעניינת במה שלא היה בה : בלט חסרונה של כל הסתייגות מהדברים המפורשים שאמר בוש בנושא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ושלילתה לגבי ישראל. העדר תגובה זו בולט שבעתיים על רקע התגובה ההיסטרית של ערפאת ועריקאת בנושא זה וחזרתם על התביעה האולטימטיבית שיש להעניק לכל פליט זכות שיבה לישראל, בלי שום מגבלה.

ההסתייגות האירופית מנאום בוש התייחסה אך ורק לשאלת הגבולות ולצורך בהסכמה בין ישראל לפלסטינים בעניין זה, אך לא הוסיפה כי גם בעניין זכות השיבה יש צורך בהסכמה כזו. שתיקת אירופה אינה מקרית. שום גוף אירופי לא הצטרף לתביעה הפלסטינית בעניין השיבה ומועצת אירופה, דחתה תביעה זו במפורש. באירופה, אין שיבה לתיקון עוולות שנעשו בסוף שנות הארבעים ואין זכות שיבה לגרמנים שנושלו מרכושם ומאזרחותם וגורשו באכזריות רבה מאזורים בהם ישבו מאות שונים, בצ'כיה, פולין וסלובקיה. ערב כניסתה של הרפובליקה הצ'כית אומנם השמיעו חוגים ימניים בגרמניה ובאוסטריה תביעה לביטול "צווי בנש" - צווי נשיא צ'כוסלובקיה - שהפקיעו את רכוש הגרמנים הסודטים ואומצו לאחר מכן על ידי הפרלמנט הצ'כוסלובקי - ולביטול החנינה שהעניק אז בנש לאלה שביצעו אז פשעים חמורים נגד התושבים הגרמנים.

בניגוד לתביעות אלה, המועצה האירופית קבעה שאין צורך בביטול הצווים כדי לאפשר הצטרפות צ'כיה לאיחוד האירופי. בביקורו של הקנצלר גרהרד שרדר בפראג בספטמבר 2003, הכריזו שני הצדדים כי למרות ש"אסור לשכוח את העבר, אסור שזה יהיה מכשול לעתיד". בין גרמניה וצ'כיה יש יחסים יותר מתקינים, ועל זכות שיבה איש אינו מדבר וזאת למרות שלא מדובר באיום קיומי על צ'כיה ועל אבדן הרוב הצ'כי בה. הוא הדין ביחסי פולין-גרמניה. אין שום תקדים.

לא רק שאין בסיס מוסרי לתביעתה הפלסטינית - שכן תכליתה היא להרוס את ישראל מבפנים - אלא שאין לה בסיס משפטי. ההחלטה היחידה המפורשת של האו"ם בעניין זכות השיבה היא המלצה של עצרת האו"ם שמספרה הוא 194 משנת 1948. ההמלצה מכוונת לועדת הפיוס ז"ל שהוקמה אז והיא כוללת הוראות אחרות הנוגעות, למשל, לבינאום ירושלים. ההחלטה מתייחסת לפליטים הפלסטינים המבקשים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם (היהודים) וקובעת כי יש לאפשר להם לעשות זאת בהקדם האפשרי. אך ההחלטה, גם אילו היה לה תוקף משפטי, אינה רלוונטית שכן היא עוסקת בעולם שחלף : היא מדברת על הפליטים עצמם ואילו היום הפלסטינים דורשים זאת לצאצאיהם, שגדלו וחונכו על שנאה תהומית לישראלים וליהודים ושאינם מסוגלים לחיות בשלום עם יהודים ולהיות אזרחים נאמנים למדינה. ההחלטה התקבלה לפני הגירוש המאסיבי של פליטים  יהודים ממדינות ערב, תוך הפקעת רכושם בחוקים גזעניים ואנטישמיים, ומשום כך, בלבד, ניטל טעמה - שכן היום יש להתחשב בקיזוז זכויות רכושיות בכל הנוגע לזכויות הפליטים משני הצדדים.

משום כך, יש להצטער צער רב על כי מנסחי "הבנות ג'נבה" מצאו לנכון להתבסס על החלטה  שיאה לה קבורה לא מכובדת; אמנם הם הגבילו בהגדרות לא ברורות את שעור הפליטים שיהיה זכאי לשוב לישראל, אך עצם איזכורה של ההחלטה הוא משגה אסטרטגי שקשה להשלים עמו. הנשיא בוש, מועצת אירופה וסרי נוסייבה (במסמך המשותף עם עמי איילון) היטיבו להגדיר את זכות השיבה של פליטים פלסטינים בהגבילם אותה למדינה הפלסטינית ולא למדינה היהודית שאותה מבקשת זכות השיבה לקעקע. גם מנהיגי האיחוד האירופי, בשתיקתם, נותנים ביסוס לעמדה זו.

מילות מפתח: ציונות , מדיניות