הארץ, 10/02/1997

עניין גיל הפרישה עלה לכותרות עקב הצעת האוצר להאריך את גיל הפרישה בחמש שנים ולהעלותו לנשים מגיל 60 ל-65 ולגברים מגיל 65 ל-70. להצעה זו, כפי שנראה, אין סיכוי להתממש. אך עניין גיל הפרישה הוא נושא אקטואלי, הן לפרט והן למשק הלאומי.

 בעבור הפרט, המעבר מעבודה לגמלאות עלול להיות טראומטי: מרכז חייו נעלם והשגרה שאליה הורגל נקטעת בבוקר כהה אחד. מבחינת המשק הלאומי הרעב לידיים עובדות, הארכת גיל העבודה עשויה לתרום תרומה חשובה לגידול בתפוקה. נתחיל בחדשות הטובות: שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה לאחר גיל פרישה מראים כי העובד הישראלי רוצה להמשיך לעבוד, ובמקרים רבים עושה כן יותר מרוב עמיתיו במערב.

שיעורי השתתפות בכוח העבודה לאחר גיל פרישה:

         נשים בגיל גברים בגיל
          65  - 69  60 - 64
ארה"ב  26.5   37.2
ישראל  26.5   20.5
שוויץ    24.9   17.3
דנמרק  21.8   27.1
איטליה 11.1    8.4
צרפת   3.6   14.6

בניגוד למוסכמה הבנלית שהישראלים אינם אוהבים לעבוד, יש תופעה מעודדת: הישראלים העובדים רוצים גם להמשיך ולעבוד. הצעת האוצר להעלות באופן חד צדדי את גיל הפרישה נראית, לכאורה, נכונה גם לנוכח הרצון המופגן הזה לעבוד, וגם לנוכח העלייה הדרמטית בתוחלת החיים הכללית ובתוחלת החיים בעת גיל הפרישה. מבחינה זו, ישראל הגיעה לשיאים בלתי רגילים: תוחלת חיים כללית של נשים בין השנים 79-'75' היה 74.7; בין השנים 94-'90' היה 78.8 (הפרש 4.1+). של גברים באותן שנים: 71.2 ו-75.1 (הפרש 3.9+). תוחלת החיים של אלה שהגיעו לגיל פרישה היו: נשים בשנים 19.4 - '79-'75; בשנים 94-90' - 21.8 (הפרש 2.4+). גברים באותן השנים - 14.1 ו-15.8 (הפרש 1.7+). במלים אחרות: מי שיוצא היום לפנסיה יחיה יותר ממי שיצא לפנסיה לפני 15 שנה: תוספת של כשנתיים וחצי לנשים ויותר משנה וחצי לגברים.

בהשוואה בינלאומית עומדת ישראל באחד המקומות הראשונים בעולם, אך הקשר המבוצע בין עליית תוחלת החיים לגיל הפרישה הוא בעייתי. האם העובדה שהטיפול הרפואי התקדם ומאפשר כיום הארכת תוחלת החיים בגילאים המבוגרים משפיעה על כושר העבודה של האדם בגילאי פרישה או על רצונו לפרוש? האם העובדה שהרפואה המודרנית הקטינה מאוד את תמותת ילדים ותינוקות, ובכך העלתה את תוחלת החיים, משפיעה כהוא זה על ההחלטה על גיל הפרישה? האם מותר לפגוע בזכויות מוקנות של עובדים על יד אקט חד צדדי של הממשלה? ההסתמכות על תוחלת החיים גם מתעלמת מגורמים כמו שחיקה נפשית או פיסית בעבודה, אשר במקצועות מסוימים - כמו הוראה - גדולה במיוחד.

מה עושים? אנו רואים כי העובד הישראלי מעוניין לרוב להמשיך ולהתפרנס, כי הצעתו החפוזה של האוצר פוגעת בציבור העובדים, וכי גיל כרונולוגי אינו משקף בהכרח מדד ליכולתו של אדם. אם כך, איך משלבים בין העקרונות המנוגדים: חופש העיסוק, זכות הפרט לעבוד ושוק עבודה חופשי יותר מצד אחד, עם הזכות, ולעתים החובה, לפרוש לגמלאות מהצד האחר? הפתרון הוא גיל פרישה גמיש, המבוסס על בחירה חופשית, הן של העובד והן של מעסיקו. על הסכמתם המשותפת לקבוע. המעביד הציבורי - שם הבעיה קשה יותר - יכול לקבוע את עמדתו בנפרד לפי החלטה של נציבות שירות המדינה והממשלה.

כיום לחברה אין תשובות אמיתיות לבעיה, שכן אין תגמול הולם לעובד ולעובדת מעבר לגיל הפרישה. תקנות שונות מגבילות את הזכות שלא לפרוש. כך, למשל, מקובל לחשוב שקצבת זקנה משולמת מגיל 60 לאשה ומ-65 לגבר. אך אין זה נכון. על פי החוק, הגיל לתשלום הקצבה הוא חמש שנים מאוחר יותר, אלא אם כן אדם אינו עובד, או משתכר מעט יחסית. לדוגמה: קצבת הזקנה של אשה בת 64-60, שבעלה עובד, תיפגע אם תשתכר יותר מ-2,875 שקל ברוטו בחודש. תקנה מסוג זה מעוותת גם את חופש הבחירה של האדם להמשיך ולהתפרנס בכבוד וגם את השיקול המשקי הכולל.

מה התוצאה של עיוות זה? ייתכן שהעובד יחליט להפסיק לעבוד, או יבחר בעבודה ששכרה נמוך, או יעבוד רק במשרה חלקית. בכל המקרים האלה המחוקק פוגע הן בפרט שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו והן במשק, שלא קיבל את התוספת לתפוקה האפשרית. יש גם אפשרות חמורה יותר והיא, שהעובד ייצא ממעגל העבודה החוקית ויצטרף אל מעגל העבודה הלא מדווחת - ובכך יגדיל את הכלכלה השחורה. זאת ועוד, דווקא העובד המשתכר היטב משלם גם יותר מסים, ובכך מממן בין השאר גם את הקצבה שלה הוא זכאי.

דוגמה מוזרה אחרת היא בתחום קופות הגמל לעצמאים. שם קיימת תקנה אחרת, הקובעת, שאדם לאחר גיל פרישה זכאי לקבל את הכספים שהצטברו לזכותו רק אם יצמצם את עבודתו בשיעור של 50% לפחות. המדינה מבהירה לעובד מה שהיא רוצה ממנו: הפסק לעבוד, ואם תמשיך לעבוד, נקנוס אותך כך שלא תקבל את הכספים המגיעים לך בקופת הגמל.

דוגמאות אלה ואחרות מראות על המגמה של דחיקת האנשים המבוגרים אל מחוץ לשוק העבודה רק בשל גילם. עלינו לעשות את ההיפך הגמור: להבהיר לכל עובד ועובדת - זכותכם לעבוד ולהתפרנס בכבוד גם מעבר לגיל הפרישה הקשיח כיום, אם תגיעו להסכמה עם המעסיק.

הליכה בכיוון הורדת המגבלות האמורות תיטיב עם המשק בשל הגידול במספר המפרנסים, ובמקביל תיתן לאזרח תחושה של כבוד עצמי ובחירה חופשית. העצה לממשלה: במקום לכפות על העובדים את העלאת גיל הפרישה, כבדו את רצונם החופשי ואת בקשתם: אל תפרישונו (בכוח) לעת זקנה ואל תכריחונו (בכוח) לעבוד לעת זקנה. תנו לנו להחליט.