שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, כפר לפני שבוע בוועידה של העיתון "כלכליסט" באפשרות של עשיית שלום עם הערבים, ולדבריו: "מי שחושב שהסכסוך הזה ייפתר בקווי 67' טועה. מי שנחשב למועמד הבכיר בפלשתין לא מדבר על קווי 67'. כוונתם היא להשיג מה שהם רוצים ולהמשיך במאבק... אם מדינה כזו תקרוס לידנו היא תקרוס עלינו..."

המסקנה של שר הביטחון היא שאין לנו פרטנר לשלום על בסיס של שתי מדינות לשני עמים. דבריו מעוררים חשש גם אצל מי שמתנגד, כמוני, להשקפת עולמו. אין אלה דברים נטולי יסוד: הקיצוניות האיסלאמית הגוברת גם בקרב האינטליגנציה הפלשתינית; ההסתה הקיצונית נגד ישראל במצרים - מדינה שקיבלה מישראל את מלוא תביעותיה הטריטוריאליות; החרם האקדמי על ישראל ביוזמה ערבית; ההפגזות מרצועת עזה; כל אלה אינם מחזקים את מי שמאמין בשלום אמת בין ישראל ובין העולם הערבי־מוסלמי.

אכן, המחנה היוני התומך בוויתורים מכאיבים למען השגת פשרה עם הפלשתינים נחלק לשניים: אלה המאמינים כי הכל תלוי בנו וכי רק אם נסכים ליותר ויותר ויתורים לערבים, יהיה שלום אמת; והפסימיים, כמותי, הרואים את אופק השלום מתרחק, כשם ספרו של איתמר רבינוביץ' - "האופק המתרחק" - הסוקר את כישלון יוזמות השלום מ־1948 ועד 2012.

מדוע, אם כך, פסימיסט שכמותי תומך בוויתורים ישראליים לפלשתינים גם בסיבוב הנוכחי? פשוט משום שהניסיון מוכיח כי בהיעדר שלום, גם הפוגות זמניות מחזקות את ישראל. תופעה זו מלווה את ישראל משחר ימיה ועד היום. ניצחנו במלחמת העצמאות את חמשת צבאות ערב שפלשו לארץ ישראל - פשע שלעולם לא ייסלח להם - גם בזכות שתי הפוגות שאיפשרו למדינה שזה עתה נולדה לצבור כוח. כשהסתיימה ההפוגה השנייה - ביולי 1949 - כבר הובסו הפולשים וגבולות ישראל כבר שורטטו בשטח.

גם הסכמי שביתת הנשק נתגלו כהפוגה זמנית, אך איפשרו לישראל קליטת עלייה המונית והתחזקות כלכלית.

חיזוק נוסף הביאה לנו הנסיגה מסיני ומרצועת עזה ב־1957 לאחר הניצחון האדיר במבצע קדש. בשל הלחץ הבינלאומי והאיום הסובייטי־אמריקני הסכים בן־גוריון להסיג את צה"ל מכל כיבושיו, למרות התסיסה הרבה שצעד זה חולל גם במחנהו. הנסיגה נראתה כאסון לאומי, כמכה שקשה להתאושש ממנה. 

אך במבט לאחור מתברר שהישראלים תמכו במפא"י ובבן־גוריון, אשר בראשותו הגדילה את כוחה וגרפה בבחירות 1959 47 מנדטים. עוד התברר שהנסיגה חיזקה את ישראל. בעשור שחלף לאחר מבצע קדש, גדלה אוכלוסיית ישראל ב־50 אחוזים ופרט לשנות השפל שקדמו למלחמת ששת הימים, נהנתה ישראל משגשוג כלכלי. ישראל זכתה פעמיים: העוצמה הצבאית הבהירה כי מדובר בכוח שאין להתעלם ממנו, והתמיכה הבינלאומית איפשרה שגשוג כלכלי. והעיקר: מעמדה הבינלאומי של ישראל איפשר סיוע צבאי לישראל - תחילה מצרפת בחיזוק משמעותי של חיל האוויר, ולאחר מכן בסיוע צבאי ישיר של ארה"ב. חיזוק זה העצים את חיל האוויר, שהפליא מכותיו במלחמת ששת הימים - מלחמה שישראל יזמה ושארה"ב גיבתה בשתיקתה. אכן, בלי תמיכה זו מוושינגטון, ספק אם היתה ישראל פותחת במתקפת המנע שהרסה את חילות האוויר הערביים.

התמיכה הבינלאומית בישראל באותם ימים היתה חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, וזו התפוגגה רק לאחר שישראל שינתה את מדיניותה וסירבה לקבל הצעות ליוזמות הפוגה באמצעות הסדרי ביניים בסיני. 

בשנות ה־80 אירע נס כשבריה"מ פתחה את שעריה וקרוב למיליון עולים הגיעו ארצה. קליטתם דרשה סכומי ענק ואנחנו תבענו מארה"ב מתן ערבויות שיאפשרו קליטה זו. ארה"ב דרשה בתמורה את הקפאת ההתנחלויות. ראש הממשלה, יצחק שמיר, סירב לקבל תנאי זה. מתן הערבויות הפך להיות נושא מרכזי בבחירות 1992. יצחק רבין שזכה ברוב זעום ביותר, קיבל את תנאיה של ארה"ב והערבויות ניתנו וסייעו למאמץ העילאי לקלוט את העלייה. גם זו היתה הפוגה במבצע ההתנחלות של הימין, אך איפשרה את גידול האוכלוסייה היהודית בישראל באורח דרמטי, ועימה החלה תקופה של שגשוג טכנולוגי וכלכלי.

הפוגות אלה נראו בשעתן כתבוסתנות של מחנה ותרן, אך כולן חיזקו אותנו במאבק על הישרדות כאי זעיר בים עוין, וכולן באו מתוך ההכרה שבהיעדר שלום, הפוגה ומתינות הן תחליף טוב יותר מאשר אי תזוזה.

ייתכן שהאירוע החשוב ביותר בעניין זה היה הסכמת בן־גוריון לחלוקת הארץ. צעד זה לא היה קל למי שראה בתנ"ך את המנדט היהודי על ארץ ישראל, והסכים לוותר על עיקרה של ארץ התנ"ך. בזכות ויתור זה אירע הנס של תמיכה אמריקנית וסובייטית בעיצומה של המלחמה הקרה, שאיפשרה את קבלת הנשק מצ'כוסלובקיה. ללא נשק זה לא בטוח שהיינו מנצחים במלחמת הקיום שלנו.

מאחורי כל אלה עומדת עובדה ניצחת: האי הישראלי זקוק לתמיכה מבחוץ כדי לשרוד. משום כך, דווקא פסימיסטים כגון שר הביטחון צריכים לדבוק בצעדי ביניים, בהפוגות המושגות על ידי ויתורים טריטוריאליים.

דברים אלה נכונים גם היום לגבי יוזמתו של שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי; אין ביטחון שיוזמה זו תוליד שלום אמת (אם כי המצב בעולם הערבי־סוני ועמדת סעודיה, נותנים מקום לאופטימיות מסוימת), ואין ספק כי כל הצעת פשרה עם הפלשתינים טומנת בחובה סיכונים לא קלים, אולם בכל מקרה הסיכון בהמשך הקיפאון הקיים גם הוא גבוה ביותר. משום כך דרושה לישראל הפוגה: הפוגה מהמשך הבידוד הבינלאומי, הפוגה מהגלישה למדינה דו־לאומית, הפוגה מהמשך הבריונות של תג מחיר.