אם שרת התרבות התכוונה לחולל מהומות, היא הצליחה בכך עם נאום ה"קאט דה בולשיט" שלה. אם אכן תבצע רגב את תוכניותיה, היא תצמצם עוד יותר את התמיכה הזעומה המוענקת היום למוסדות האמנות והתרבות, ותביא לא רק למהומה, אלא למכה קשה לישראל. אם היא תצליח להסיר תמיכה מאמנות הפוגעת ב"ערכי מדינת ישראל" היא תפגע במדינת ישראל, ומעשיה יכו במוניטין של ישראל מכה קשה.

רצונה של השרה לגרום לישראלים רבים יותר לצרוך תרבות הוא חיובי בעיקרו ואפשר להשיגו בדרכים שונות, אך היא טועה באורח יסודי בהבנת אופיו של החומר שבו היא עוסקת.

כל צורות הביטוי האמנותי הן אינדיבידואליות; יש רק אמנות של אמנים; אין אמנות - לא מוסיקה, לא שירה, לא ספרות - שהיא אמנות קולקטיבית. כולן־כולן הן פרי הכישרון והדמיון של בודדים. שום ועדה לא תכתוב מחזה או קונצרט לרביעיית כלי מיתר. אפשר לומר שהיצירה האמנותית היא אריסטוקרטית מטבעה, משום שיוצרים אינם מתחשבים בדעת הקהל וברצון השלטון. זו אריסטוקרטיה מרדנית מעצם טיבה. אין אמן שאינו מורד - בשיגרה, בשיקולים הכלכליים, במוסכמויות השלטון עצמו (אם יש צורך בכך). לדוגמה, הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן (הוצאת עם עובד) לא נראה ראוי למשרד החינוך משום שהוא מגולל סיפור שבמרכזו רומן בין יהודייה לפלשתיני; הוא בוודאי נראה לאנשים רבים כפוגע ב"ערכי מדינת ישראל", אך מאותה סיבה של אהבה חוצת גבולות, היה צריך לפסול את "רומיאו ויוליה" ואת "סיפור הפרברים".

ספרות על אהבה "מעורבת" כזו היא נדבך חשוב בספרות העולמית בכלל ובספרות היהודית בפרט - משלום עליכם ועד פיליפ רות. ומי לנו מרדן גדול מביאליק, שבסיפורו "מאחורי הגדר" מספר על אהבתו של נוח היהודי למרינקה, השכנה ה"שיקסע", שאליה הוא נמשך גם לאחר שנישא ליהודייה.

 

עניין נוסף טמון בכך: אמנים, בהיותם מרדנים, עוסקים גם באנשים שוליים ושליליים. שייקספיר עסק רבות בדמותו של יאגו, המגלם את הרוע כשלעצמו, ואפילו הוא - שייקספיר - שהיה ענק מוסרי, לא יכול שלא להיות מהופנט על ידי דמות רעה זו. אכן, לא פעם האופל מפרה דמיון ואין לכך כל קשר לענייני מוסר ופוליטיקה, אלא מדובר בחופש היצירה, שהוא חלק מהותי מחופש הביטוי החיוני כל כך לדמוקרטיה שלנו. תמיד תהיה דעת קהל עוינת לחופש זה, אך בלעדיו אין דמוקרטיה של ממש. 

נכון, לא כל דבר מצדיק חופש אמנותי. מחזה שנכתב על ידי מחבל, שהצדיק רצח יהודים, הוא פסול מכל וכל ושום חופש ביטוי לא יהיה לו מגן. כמו לכל זכויות האדם, גם חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל.

אך עמדת השרה רגב, שלפיה אין תמיכה למי שמתנגד ל"ערכי מדינת ישראל", שוללת זכות המקובלת בכל המדינות הדמוקרטיות ושהיתה מקובלת עד כה בישראל. כאשר ס' יזהר כתב את "חירבת חיזעה", או כשאלתרמן מחה בשירו "על זאת" על פשעי מלחמה, רבים חשבו שהם פגעו במדינת ישראל, בבחינת "שתולים" רחמנא ליצלן; אך היום אנו גאים במה שכתבו שני אלה.

כאן טמון סוד נוסף. באמנים (לא בכולם, שכן כמו בכל מקצוע גם ביניהם שרלטנים רבים) קיים ניצוץ חוצה דורות. הם קיימים שנים רבות לאחר שהלכו לעולמם. אין ממשלה המעודדת אותם אחרי מותם, אך דור אחרי דור הם נשמעים, נקראים ומוצגים. יש בהם לעיתים גם ניצוץ המנבא את העתיד. שום מומחה מהאקדמיה לא ניבא בשעתו את עליית הנאציזם לשלטון, אך שני סופרים חזו זאת: פרנץ קפקא ב"מושבת העונשין" ותומאס מאן ב"מאריו והקוסם". משום כך, ממשלות דמוקרטיות וליברליות נזהרות מאוד שלא להתנות תמיכה ממשלתית בתנאים פוליטיים. בישראל, כמו בכל ארצות אירופה, קיימת תמיכה כלכלית קטנה בממסד המוסיקלי והאמנותי; הסיבה לכך פשוטה: בעוד היצירה האמנותית היא הפרי היחיד, הפצתה יקרה ביותר. זו הסיבה לכך שממשלת גרמניה, גם בתגובה לעמדת הדיקטטורה הנאצית, תומכת ביד רחבה בפריחה האמנותית בארצה, בלי להפעיל כל צנזורה פטריוטית.

בישראל הבעיה חריפה יותר: האוכלוסייה קטנה מדי בהשוואה לכישרונות הגודשים אותה. לכן, ללא תמיכה ממשלתית עלולים להיפגע, ואולי חלילה להיסגר, מוסדות דוגמת התזמורת הפילהרמונית, האופרה הישראלית, התיאטראות, המוזיאונים. כולם מביאים כבוד רב לישראל. מי מביא תהילה לישראל? הרי הם אלה המביאים את הכישרון הישראלי העצום לידיעת העולם כולו. 

 

זאת ועוד: יש לנו דוגמה מאלפת הקשורה לנושא התניית התמיכה הממשלתית מההיסטוריה של ברית המועצות; שם הספרות קיבלה תמיכה רק אם לא פגעה בערכי המדינה הסובייטית הדמוקרטית־עממית. מי זוכר היום את מאות הסופרים, עבדיו הנרצעים של הרוצח סטאלין? אנחנו זוכרים את אנטון צ'כוב, עמנואל מנדלשטם ואנה אחמטובה, אלה שלא קיבלו תמיכה.

ראוי גם לזכור את אלה שהתמיכה וההכרה נשללו מהם משום שסירבו להיות חלק מהעדר. את בוריס פסטרנק זוכרים בשל הספר "ד"ר ז'יוואגו" שכה הכעיס את הקרמלין; הוא הדין במיכאיל בולגקוב, שהפסיד את תמיכת הפוליטביורו אך נחל תהילת עולם עם יצירת המופת "האמן ומרגריטה".

אשר לרצונה החיובי של השרה רגב להביא אמנות להמונים ולפריפריה, הדרך הנכונה לעשות זאת היא בהגדלת התמיכה במידה כזו שתאפשר הוזלת הכרטיסים ושימת דגש על הפריפריה, גם מבחינת היוצרים והקהלים.

 

אסור להרוס את הקיים! אין לו תחליף.