הארץ, 21/04/1997 (חג פסח)

החברה הערבית, ואפילו הנאורה ביותר, אינה יכולה לעשות את קפיצת הדרך ולעבור מהעולם השמרני-הדתי אל הנורמות המקובלות בחלק הנאור של ישראל

הערת פתיחה וסיום: מאמר זה אינו עוסק בתהליך השלום ובכורח הקיומי להגיע לפשרה מכאיבה עם העם הפלשתיני ועם מדינות ערב. תהליך זה כה ברור, שאין עוד טעם לדבר בשבחו ובנחיצותו. המאמר עוסק בעניין שמעבר לתהליך השלום ולפיוס המדיני. תהליך השלום, גם כאשר הוא מתקיים, הוא לא רק אטי ורווי כאב, אלא גם נלווית אליו תופעה קשה מבחינת האינטליגנציה הישראלית: הוא אינו מביא להתקרבות תרבותית בין השכבות המשכילות - היהודית והערבית. בניגוד מוחלט לישראל, מתייצבת האינטליגנציה המצרית והירדנית - למעט כמה דמויות אמיצות - בחזית סרבנית אחת נגד ישראל ונגד מגע עם ישראלים.

 המרכז הישראלי האקדמי בקהיר מותקף ומושמץ בארסיות השקרית הרגילה של העיתונות המצרית. בעמאן, למרות יחסו החם של הארמון, התהליך מורכב יותר, אך חוגי המקצועות החופשיים והאינטליגנציה היו הראשונים לסרב ליצור קשרים ומגעים עם עמיתיהם בישראל וסירבו אפילו לגנות את רצח התלמידות בנהריים בידי חייל ירדני.

ישראל עושה שלום עם הממסד השלטוני, עם הקצינים, ולפעמים גם עם אנשי עסקים חשובים; אך אלה שהיו צריכים להיות בעלי בריתו הטבעיים של מחנה השלום בישראל מפנים לו עורף.

תמיד קיימת התקווה, שעם פתרון הקבע וקיום שלום מלא בין ישראל לבין רוב העולם הערבי יבוא גם מזור לחולי זה. אך המזרח הרומנטי, שבו רצו אבות הציונות, השתנה, וישראל גם היא השתנתה - בכיוון הפוך.

החברה הערבית נעה, בדרגות עוצמה שונות, בין משיכה ל"טוהר המידות המוסלמי" - המנוגד לכל מה שהוא מערבי, רכושני וצרכני - לבין הלאומיות הרגילה. לאומיות זו גם היא מוסלמית בחוקיה, במנהגיה ובגינוניה, אך רצונה להחליש ולבודד את כוהני הדת, להעניק כוח לשלטון החילוני (מלוכני, צבאי, פוליטי), לשמור על קשרי מסחר וסיוע עם העולם התעשייתי, ולשפר את המצב הכלכלי. בין שני כוחות אלה ניצבת ישראל כאתגר קשה להתמודדות: זר לאיסלאם וזר ללאומיות הערבית כאחד. הישראליות - עוד יותר מישראל - חשודה מראש משום שהיא הכניסה לתוך לבו של העולם הערבי דגם חילוני פלורליסטי ומתירני, המפר את המוסכמות המשותפות לכל פלגיה וזרמיה של החברה הערבית. במקום שיש אינטרס משותף - כמו במסחר ובמניעת מלחמה - אפשר לפרוץ פרצות בחומה המפרידה. אך האינטליגנציה המצרית לא רוצה בהשראה ישראלית: עולמו התרבותי והספרותי של הישראלי נראה, גם שלא בצדק, זר ורחוק מכדי שיהיה בר-שיח ובר-פלוגתא לעמיתיו הערבים.

יש אמנם כמה סימנים מעודדים, דווקא במגעים ובהשפעה ההדדית עם מנהיגים פלשתינאים. שלום מלא וקבוע עשוי לקעקע התנגדות אינסטינקטיווית זו למה שנראה למשכילים הערבים כפלישה תרבותית. אך ביסוד הנתק והעוינות קיימים דחייה וגם חשש, שקשה לנו להבינם, או להסתגל אליהם.

כאן נעוץ הפרדוקס האמיתי: ככל שגבר בישראל כוחם של הכוחות הנאורים, ככל שישראל התקדמה ונעשתה חברה יותר פתוחה וסובלנית, כך גדל, כבתנועת מספריים, הניתוק בין שתי החברות הזרות. עם ישראל הריכוזית והשמרנית היה אפשר להסתדר איכשהו. עם ישראל של היום - קשה יותר. אכן, כיצד יכולה החברה הערבית הנאורה ביותר לעשות את קפיצת הדרך ולעבור מהעולם המשפחתי-השמרני-הדתי אל הנורמות המקובלות בחלק הנאור של ישראל?

האמת קשה עוד יותר: מה שמקובל על השמאל ועל מחנה השלום הישראלי זר וחשוד בעולם שעמו אנחנו רוצים לעשות שלום. ההכרה בחופש המיני של האדם ובשוויון זכויות להומוסקסואלים נתפשת כתועבה ממש בקהל ערבי-מוסלמי (ואין זה משנה עד כמה נפוצה תופעה זו בכל חברה, לרבות החברה המזרח תיכונית). הוא הדין בכמה סמלי מעמד אחרים: התנועה הפמיניסטית ושוויון זכויות מלא לאשה; ההגנה הקיצונית על בעלי חיים ועל שימור הטבע והנוף; ההגנה על זכויות המשפחה החד-הורית; התנגדות לכל צורה של עונש גופני בחינוך ילדים ובמשפחה; ההשלמה עם ארוטיקה ופורנוגרפיה בעיתונות, בספרות ובאמנות.

יש התנגשות בסיסית בין שני העולמות סביב מעמדו של הפרט בחברה. השמאל הישראלי הוא מבטא נאמן של ההשקפה הרואה במרכז ההוויה את האדם האוטונומי, בעל הזכויות הטבעיות שאין השלטון זכאי לשלול - רעיון שאינו יכול להתקבל במלואו, בשלב זה, גם על האלמנטים המתקדמים יותר בחברה הערבית. בית משפט לערעורים בקהיר ציווה על בעל מוסלמי, פרופסור לספרות באוניברסיטת קהיר, לגרש את אשתו למרות רצונו, משום שהתנהג כ"כופר" כאשר ביקש לקרוא את הקוראן קריאה היסטורית וקבע כי יש בו פסוקים שאינם ישימים. אמנם גם שם היתה התקוממות נגד פסק הדין, והממשלה המצרית לא תמכה בו; אך עם זאת, טבעי הדבר שלא תימצא תמיכה מצרית לדגש המוחלט ששם השמאל הישראלי על חופש רצונו של הפרט.

מבחינה זו, לפחות, בהבדל מהבחינה המדינית, היתה קלה יותר ההידברות בין הציבורים האדוקים והמסורתיים משני עברי המתרס - כמו המפגש בין "באיסם-אללה" של סאדאת וה"בעזרת השם" של בגין - מאשר המפגש החסר של סופרים, עיתונאים ואמנים ישראלים ומצרים. הצרה היא, שאלה שיכולים לא כל כך רוצים וגם אנשי התנועות הדתיות משני הצדדים אינם חלוצי עשיית השלום. קרע זה גם מאיר עניין אחר, שהחל צץ בישראל בשנים האחרונות.

תהליכי השלום החלקיים, הביקורים בעולם הערבי שהחל נפתח לביקורי ישראלים, המגעים עם הפלשתינאים והאווירה הרב-תרבותית בישראל הולידו שאיפה לראות את החוויה המזרח תיכונית כחוויה מקשרת ומגשרת, המשותפת לעמים השוכנים לחופיו המזרחיים והדרומיים של הים התיכון. מגמה זו השתלבה יפה גם עם רעיונות אירופיים בדבר שילוב המדינות השוכנות לחוף הים התיכון, ובראשן מדינות המגרב, תחת השפעת האיחוד האירופי.

ועידת ברצלונה, שהתכנסה ב-27 בנובמבר 1995 בהשתתפות 15 מדינות האיחוד האירופי ו-12 מדינות אגן הים התיכון, היתה צעד הצהרתי ראשון בכיוון זה. הוועידה הסתיימה בהצהרה משותפת שכללה מחויבות "להגברת שיתוף הפעולה בעניין הלוחמה בטרור ולקידום ביטחון אזורי מתוך תמיכה באי-הסלמה גרעינית, כימית או ביולוגית, ותוך כדי כיבוד השלמות הטריטוריאלית ואחדות כל השותפים". החלק הכלכלי והמסחרי של ההצהרה כולל "מחויבות לכינון הדרגתי של אזור סחר ים תיכוני חופשי".

גם מההיבט התרבותי, השאיפה למצוא במציאות הים תיכונית חוויה משותפת היא לא רק מובנת מאליה, אלא גם יכולה לשרת מטרה מועילה: ללוות את תהליך השלום ביצירת מכנה משותף תרבותי ופולקולוריסטי. יתר על כן, אם יום אחד אכן ישכון שלום אמת לחופי הים התיכון, יש להניח כי גם המציאות המשותפת, גם ההשפעה האירופית, גם זכר עבר נינוח יותר, יתרמו את תרומתם להעמקת תהליך השלום וההידברות.

נכון, כבר כיום יש איים של הסכמה בקרב מיעוט אמיץ. סימנים ראשונים מבשרי טובה לתהליך אפשרי זה הם מאמרו של חאזם סאריה - עורך עמוד הדעות בעיתון הערבי היוצא בלונדון "אל-חייאת" - העוסק בצורך של מדינות ערב להכיר בשואת היהודים, והמשלחת המצרית לוועידת קופנהגן, שבראשה עמד לוטפי אל-חולי, איש מפלגת השמאל א-תג'מוע ואחד מעמודי התווך של האינטליגנציה המצרית. ב-1996 הוקם "הפורום הישראלי לתרבויות ים תיכוניות" בשיתוף מכון ון-ליר, משכנות שאננים, משרד החוץ ומשרד המדע והאמנויות, בראשותו של פרופ' נחמיה לב-ציון. הכנס הראשון של הפורום הוקדש לזכרה של ז'קלין כהנוב - סופרת ומסאית חשובה שהביאה עמה ממצרים לחברה הישראלית המסוגרת של שנות ה-60 את הדיה של תרבות אחרת. כהנוב היתה זו שהטיחה בצמרת הישראלית את קריאת התיגר "אני לוונטינית!" מאז אותה קריאה מתגרה ועד לכנס של הפורום השתנתה החברה הישראלית ללא הכר, ומה שנראה בשנות ה-60 חריג הפך להיות כמעט שגרה. אך דיוני הכנס הצביעו על הבעייתיות הפנימית של מגמה חיובית זו. כהנוב התייחסה אל ילדותה במצרים של פעם - מצרים ההטרוגנית, רבת העדות, שצמרתה הושפעה מהתרבות האירופית ומהגמוניה פרנקופונית. היא דיברה על אותה מציאות לוונטינית במובנה הקלאסי: "בקטנותי נדמה היה לי כי טבעי הוא הדבר שיהיו בני אדם מבינים איש את רעהו אף שהם מדברים לשונות שונות, שיהיו מכונים בשמות שונים, דוגמת יווני, מוסלמי, סורי, יהודי, נוצרי, ערבי, איטלקי, תוניסי, ארמני, אלא שעם זאת גם יהיו דומים זה לזה".

מצרים זו חלפה עם הרוח, עם גמאל עבד אל-נאצר ועם האיסלאם המתעורר. עמם גם נמחקה מציאות ילדותה של כהנוב. אהרן אמיר היטיב להבהיר זאת בכנס: "כאשר הציגה עצמה ז'קלין כהנוב כנציגה של דור הלוונטינים, הסתבר לנו שהיא דיברה על שכבה דקה של בני מיעוטים במצרים ובארצות אחרות לחופי הים התיכון. יהודים, קופטים, יוונים, איטלקים... היצירות החשובות שאנחנו קושרים בהן את ההוויה הזאת הן, למשל, יצירתו היוונית של קוואפיס, שלא ידע מלה ערבית, אולי בקושי... וגם יצירתה של ז'קלין עצמה, שהיא בעצם חניכת התרבות הצרפתית, גידול של התרבות הצרפתית שנאחזה במצרים מאז כיבוש נפוליאון".

אכן, העבר חלף. אלכסנדריה - סמלה של הים תיכוניות הנוסטלגית - שינתה את עורה. ב-1947 היו בה קרוב ל-60,000 "זרים" - בריטים, צרפתים, טורקים, יהודים, ושתי קהילות אירופיות חשובות: יוונים (30,753) ואיטלקים (12,370). המציאות המצרית-האיסלאמית, ומעשהו של נאצר שגירש ב-1956 את הקהילות היהודית והיוונית שעדיין נותרו, הולידו אלכסנדריה אחרת: הומוגנית, ערבית, מוסלמית אדוקה.

קונסטנדינוס קוואפיס, משוררה היווני של אלכסנדריה, שנולד ומת בה, נע בין אור חמתה לבין מחילותיה, הנפגש עם חבריו היוונים על שפת הים ובלילות מתנה אהבים עם נעריו, גם ב"חדרים החבויים שמבביש אפילו לקרוא להם בשמם, חש שהוא חי בזמן שאול: "וכך חולפים להם הימים ושהותנו כאן /אינה מאוסה עלינו כלל. הרי מובן /שהיא לא תימשך לעולם ועד" (מתוך "גולים", כל השירים, בתרגום יורם ברונובסקי, 93'). קוואפיס מת ב-1933, לפני גירוש היוונים בידי נאצר. היכן היה רוצה לחיות אילו חזר אל החיים? ודאי שלא באלכסנדריה של היום.

הזיכרונות האלכסנדרוניים נשארו קפואים בעבר: ב"רביעייה האלכסנדרונית" של לורנס דארל, ב"שלישיית הלוונט" של אוליוויה מנינג, בספר "קיץ אלכסנדרוני" של יגאל גורן (גורמזנו), ובספרה הקהירי של רונית מטלון "זה עם הפנים אלינו".

בספרה של מטלון נשאלת אינס, אמה של הגיבורה אסתר, שעזבה את מצרים ועלתה לישראל, אם היא מצטערת על עזיבת מולדתה: "לא מצטערת. מתגעגעת, מתה מגעגועים. זה כן. לא מצטערת. החיים שלנו שם נגמרו... " (הוצאת עם עובד, 95'). וכך גם דארל, בספרו "בלתאזאר", מתאר את אלכסנדריה: "העיר חציה מדומה (אך לחלוטין אמיתית) מתחילה ונגמרת בתוכנו, שורשיה תקועים בזיכרוננו".

יוסף אלגזי ("הארץ", 19.4.95) חוזר לאלכסנדריה, עיר הולדתו וחינוכו, ונקרע בין געגועים לעיר השמורה בזיכרונותיו לבין השרידים העלובים של קהילות הזרים שאינן עוד: "זרים" שגורשו מאלכסנדריה חוזרים לביקור ומתאכסנים במלון "ססיל", המלון שהונצח על ידי דארל; בית הקברות הנוצרי נשדד ממצבותיו; 11 מתפללים מצטלבים בהסתר בכנסייה היוונית-האורתודוקסית; ארבעה מתפללים זקנים בבית הכנסת ע"ש אליהו הנביא; ואפילו הקופטים מתכנסים תחת שמירה ביטחונית, משל היו יהודים הטעונים הגנה. את מקומה של אלכסנדריה זו ירשה קיצוניות מוסלמית: המוני מתפללים בכיכרות, חשמליות ובהן הפרדה בין נשים לגברים, ואותה הפרדה מתקיימת גם בספרייה שליד המוזיאון לאמנות יפה.

יש גם שלהבת אחרת: אינטלקטואלים שהתייצבו, ולבסוף גם זכו, במאבק נגד החלטת בית המשפט המצרי לפסול את סרטו של יוסוף שאהין "המהגר" בשל פגיעה בדת. אך החוויה הכללית היא של כאב על עולם שעבר מן העולם.

אכן, המזרח הים תיכוני הוא מחוז געגועי עבר, נטול הווה אך חדור תקוות לעתיד. כותב ד"ר דוד אוחנה: "מה שנחוץ לנו באמת הוא אתוס חדש, מרענן, שאיננו מתנכר למרחב שלנו ואיננו מפנה גב לערכים האוניוורסליים. שמנותק מחבל הטבור של סכסוכים אתניים שעבר זמנם ופורש לפנינו חזון של מסגרת תרבותית עתיקה יותר, ראויה יותר, רחבה יותר. האופציה הים תיכונית הכוללת את הישראלים (המזרחיים, הספרדים, האשכנזים), את הפלשתינאים, האירופים והמוגרבים, מציעה דיאלוג ולא מלחמת תרבות, שבה יש רק מובסים. האופציה הים תיכונית איננה קריאה לבדלנות עדתית, טפיחת שכם עצמית, או חזרה לשורשים, אלא מצע תרבותי משותף לליבון הזהויות הנפרדות" (מתוך "תוגת המזרחים", פנים, ינואר 97').

ובאותו כנס יסוד של הפורום לתרבות ים תיכונית חוזרת שולמית הר-אבן על קריאתה של כהנוב "אני לוונטינית", אך הלוונט שלה עדיין אינו קיים: "הוא-הוא הפלורליזם עיוור הצבעים באשר לגזע, למוצא האתני, לדת. הלוונט כמעט שאינו הולך לשום מקום: כולם באים אליו, והשמש העזה מהקצעת ומעצבת את הכל". מי ייתננו לוונט כזה! וכאשר פרופ' לב-ציון מבקש לו סעד בהווה הוא משליך את יהבו דווקא על מרוקו - המלוכנית והפרנקופונית - משום שהיא "המדינה הערבית המעורבת עם אירופה" ויוצאי מרוקו בישראל יכולים לרקום עמה קשרים אינטלקטואליים ותרבותיים.

מי שיחפש בחופי מזרח הים התיכון תחליף לאלכסנדריה האבודה, לערב התרבויות והסגנונות, לעיוורון הצבעים תחת שמש עזה, לא ימצא אותו בקרב שכנינו. באורח פרדוקסלי, תחליף זה יימצא בישראל על שפת הים. מאשקלון ואשדוד עד עכו ונהריה - ותל אביב במרכז. הטיילת של תל אביב היא מחליפתה של הטיילת האלכסנדרונית של פעם - רבת צבעי עור, רבת תרבויות, רבת סגנונות, סובלנית וקולטת כל.

אכן, החברה הישראלית עשתה שורה של קפיצות דרך משמעותיות: מהגמוניה אשכנזית-אירופית לחברה רב-תרבותית ורב-עדתית, המכירה בייחודיות של כל מרכיביה; מחברה השואפת להטמיע את הבאים אליה לחברה המכירה בחשיבות הערכית והחינוכית של שמירת מסורת בית אמא ואבא; מכאב השורשים החתוכים - כביטויו של אליעזר שביד - לחיפוש שורשים. כאשר בשנות השמונים והתשעים הגיעו העולים מחבר המדינות ומאתיופיה לא חזרה מערכת החינוך על השגיאות הקשות שעשתה בשנות החמישים והשישים. מכור ההיתוך עברנו לסלט רב-תרבותי, שבו נוצר בכל התחומים הפולקלוריסטיים - מוסיקה, שירה, מטבח - תמהיל מיוחד במינו המדיף בפתיחותו ניחוח ים תיכוני.

אך אין מדובר רק בפולקלור, אלא בתחומי היצירה החשובים ביותר: מהקמת מחלקה למוסיקה שורשית ים תיכונית באוניברסיטת בר-אילן ועד להצלחה הרבה של סופרי יהדות המזרח: סמי מיכאל, אלי עמיר, רונית מטלון, דורית רביניאן, דן בניה סרי, חיים סבתו ואחרים.

בעיות הפער וההזדמנות השווה עדיין לא נפתרו, אם כי כיוון ההתקדמות ברור לכל; אך הרצון ליצור מודל אירופי בלעדי נמוג לנוכח המציאות הפלורליסטית של ישראל. הדגם הישראלי היה יכול לשמש דגם ראוי לחיקוי לכל עמי הים התיכון הערביים: לא לחתוך שורשים, אלא לשמור על מסורת עבר על בסיס של פתיחות וסובלנות ולשעוט קדימה להצלחה כלכלית. מסגרת דמוקרטית זו - ולא הנוסטלגיה ללוונטיניות הקולוניאלית - היתה צריכה להיות הים תיכוניות החדשה. על געגועים לעירם של בלתאזאר, מאונטאוליב, קליאה ונסים אפשר לכתוב ספרים, לא תוכניות לעתיד. על נוסטלגיה לקוואפיס אין בונים דבר. וחוץ מזה, אילו היו הוא וחבריו קמים לתחייה, בוודאי היו מעדיפים לדור היום בתל אביב - אף כי מחילותיה אינן אפלות והכל בה מואר ורועש.