גלובס, 2.8.2009

הדרך לחברות ישראל בנאט"ו, ברית ההגנה הצפון אטלנטית, היא קשה וארוכה, אך בהתחשב במטרה כדאי לנסות וללכת בה. חברותה של ישראל בברית הצבאית היא בעלת חשיבות עליונה. היא עשויה להקטין את הרצון הערבי-מוסלמי "למחוק את ישראל מהמפה", רצון שבקרוב, כך נראה, יהיה מגובה בנשק גרעיני. סעיף 5 לאמנה מחייב את חברות נאט"ו לבוא לעזרת מדינה-חברה מותקפת.

מכיוון שיש להניח שישראל לא תצורף לברית בלי שגם מדינה ערבית כלשהי תצטרף אליה, ניתן לקוות שחברות משותפת כזו תקטין מתחים ועוינות. חברות בברית תקרב את היום שבו ישראל תהיה, בדרך כלשהי, חלק מהברית האירופית, ותשפר את היחסים עם ארה"ב.

בנוסף, חברות כזו תקטין את המועקה הפסיכולוגית של היותנו אי קטן בתוך אוקיינוס של שנאה וקנאות איסלאמית. בעידן של מרחקים מצטמקים, ישראל בנאט"ו תהיה פחות מבודדת.

מדוע הדרך קשה וארוכה? ישראל לא תוכל להתקבל כחברה בארגון וליהנות מחובת ההגנה המשותפת הקבועה בסעיף 5, אלא אם יהיה הסדר שלום עם הפלסטינים וביחד עימה תצטרף עוד מדינה ערבית. דברים אלה נאמרו ע"י מזכ"ל נאט"ו היוצא, יאפ דה-הופ סחפר.

ויש בעיה נוספת, חברות בארגון גם תטיל חובות על ישראל -הן חובת התייעצות בפעולות צבאיות משמעותיות שתנקוט, והן בעניין חובת החתימה על האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני על כל המשתמע מכך. נראה, כי בשיקול אסטרטגי ארוך טווח חובת ההתייעצות לא מטילה כשל כבד וייתכן שהיא תעזור לישראל להימנע משגיאות טקטיות; ואילו לגבי אמנת הנשק הגרעיני, נזכיר שארה"ב הוכיחה כי היא מוכנה לחתום על הסכמים בעלי משמעות אסטרטגית עם מדינה גרעינית כמו הודו, על אף שהיא לא חתומה על האמנה.

עניין הגבלת חובת ההגנה לצפון האטלנטי, גם הוא לא מכשול בלתי סביר, שכן גוברת בקרב חברות נאט"ו התודעה, גם עקב הפעולה באפגניסטן, כי מאז 1948, מועד חתימת אמנת הברית, נשתנתה המציאות הגיאופוליטית, והסכנות לשלום ארה"ב ואירופה נובעות גם מתוקפנות נגד אזורים ומדינות מחוץ למעגל שנקבע אז.

כבר ב-1994 הרחיבה נאט"ו את קשריה מחוץ למעגל חברותיה על-ידי אימוץ "השותפות למען השלום" שאפשרה שיתוף-פעולה עם מדינות לא-חברות לחתום על הסכמי שיתוף-פעולה צבאיים ואחרים עם נאט"ו, ולשבת בפורומים שלו. שותפות זו פתוחה, בשלב זה, רק למדינות אירופיות, אך מתקיימים דיונים שיאפשרו אולי שותפות גם למדינות לא-אירופיות. נאט"ו נמצאת בתהליך של בדיקה מחודשת של התפיסה הזו המגבילה את תחום הסיכון לצפון האטלנטי, במסגרת "הערכה גלובאלית מחודשת של איומים".

עוד לפני שמגיעים לשותפות ולחברות, ייתכן שיתוף-פעולה אופרטיבי בין נאט"ו למדינות לא-חברות. במישור זה חלו לאחרונה כמה התפתחויות חיוביות מבחינת ישראל, למרות מצבה המעורער בדעת הקהל המערבית. ישראל הציבה ספינה של חיל הים תחת פיקוד נאט"ו במסגרת מבצע Operation Active Endeavor, שהוא חלק מהמלחמה בטרור הגלובלי.

המבצע קטן בהיקפו, אך משמעותו רבה, שכן זה ביטוי לחובת ההגנה הקולקטיבית של חברות נאט"ו הקבוע בסעיף 5 החשוב כל-כך לישראל; אם כי אסור לייחס חשיבות גדולה מדי לעניין, גם אלג'יריה ומרוקו הצטרפו למבצע זה. כן חלו התפתחויות נוספות של דיונים והתייעצויות בין אנשי נאט"ו לבין הפורום (האזרחי) האטלנטי של ישראל, הנותנות פתח תקווה לשיתוף-פעולה הדוק יותר.

למי שעיניו רואות את עתידה בריאליזם נטול משיחיות, מעמדה של ישראל בנאט"ו הוא עניין קיומי. יהיה זה אבסורד הגובל בטירוף לטרפד את הסיכוי לעלות על דרך קשה וארוכה זו בשל "נוער הגבעות" ושאר קיצונים הרואים בצו המשיחי פתרון למצוקות המדינה. המצוקה האמיתית של ישראל היא כפולה. היותה אי זעיר בתוך ים של שנאה מזוינת והסכנה של ארץ-ישראל השלמה שמשמעותה הרסנית הן לדמוקרטיה הישראלית והן לאופייה היהודי.

הדרך הארוכה המוליכה את ישראל לנאט"ו מותנית קודם כול בוויתור על החזון הזה, בניסיון כן להגיע להסדר עם הפלסטינים (משימה קשה בהתחשב בעמדתם הנוקשה) ובשינוי במעמדה של ישראל בעולם.

מקץ 61 שנה נקלעה ישראל חזרה למצוקות תש"ח, כשמעליה מרחפת סכנה של מזרח-תיכון גרעיני. המענה למצוקה זו הוא שילוב ישראל במערב ע"י הכללתה בנאט"ו ובקהילה האירופית. אי אפשר להתחיל בדרך זו אם כבר בתחילה נכנעים למיעוט משיחי שאינו רואה אסון בבדידותה של מדינת היהודים. *