הארץ, 14/12/1999

זה היה צריך לקרות באחד הימים למפוזר כמוני, אך למה דווקא בשדה התעופה של הלסינקי? בנמל התעופה של בירת פינלנד, ממש מול דוכן בדיקת הדרכונים, אני נוכח לדעת כי הדרכון, הארנק וכרטיסי האשראי, נותרו במטוס וכי אני ניצב בפני השוטר הבודק כבול עץ נטול נייר כלשהו. התגובה האינסטינקטיווית: לחזור למטוס. אך דרכי חזרה נחסמת. האוטובוס כבר איננו ואסור ללכת ברגל למטוס. ביני לבין המטוס מפרידה משטרת הגבולות של פינלנד המורכבת, כנראה, רק מבני לפלנד - גבוהים, בהירים, יפים, חביבים, מלבניים בגובהם וברוחבם, אך גם קצת מרובעים. אלה הם כנראה תנאי הקבלה למשטרת פינלנד, בנוסף לעוד תנאי עיקרי: אי-ידיעת השפה האנגלית.

אני פונה אל אחד מענקי לפלנד, מסביר לו בשפת הסימנים, כי מאפיש דרכון. לאחר הפסקה של חמש דקות צפוניות באה התשובה בבאסו פרופונדו: { .No passport, No Finland@\{\ דובר אנגלית אחד אומר לי להמתין בחדר ההמתנה של המנקות. כשיסיימו את ניקיון המטוס, יביאו את הדרכון. עניין קטן של שעה-שעתיים, שלאחריהן אני שב לתחנת המשטרה: התשובה קצרה: נו פספורט. אני מחליט: לא להיות פסיווי, להתגנב החוצה, לרוץ אל המטוס ולמצוא את דרכוני.

אני רץ בין מטוסים נוחתים על מסלול טובל בשלג, מגיע למטוס ומגלה שמדובר במטוס לא-לי. עוד אני מנסה לאתר את המטוס שלי, מאתר אותי אחד הלאפים ומוליך אותי לחדר מעצר לזרים המנסים לחדור באורח בלתי חוקי לפינלנד. ב"חדר ההמתנה" אני מתקבל במבטי שותפות לגורל על ידי קבוצה של רוסים לא חדשים. להם מודיע הענק הלאפי, "נו ויזה, נו פינלנד". אך הרוסים אינם נראים מוטרדים. הם משליכים את יהבם על אלפרדו; כך, בכל אופן, הם צועקים לעבר הענקים מלפלנד, באנגלית מתובלת ברוסית: "אלפרדו יבוא, יהיה הכל או-קיי".

בפינה יושבת על הרצפה אשה כבת 40, בין חבילות סמרטוטים, מלטפת את בנה הקטן. אחד השוטרים אומר לה באנגלית מעורבת בפינו-שוודית: "אין לך ויזה. את צריכה לחזור לקוסובו". האשה פורצת ביבבה, ממלמלת בסרבו-קרואטית ובגרמנית מלים שלא צריך להבינן כדי להבינן. אל בכייה מצטרף מיד הבן הקטן. אני מתבונן באשה, שיופיה ניכר בה, למרות אותו הסבל. שערה עשוי על פי צו האופנה. האם היא אלבנית שבעלה נרצח? או סרבית הנסה מפני האלבנים? ואולי יש לה בכלל סבא יהודי - עיניה, על כל פנים, יהודיות - והיא יכולה לטוס אתי חזרה מ"נו-פינלנד" לישראל כל עוד לא שונה חוק השבות? ומי סירקה? אין זאת אלא שהיא ספרית בעצמה וכל רצונה לעבוד במקצועה בהלסינקי כדי שתוכל לשלוח את בנה לפוליטכניק. מבעד ליבבות האשה ובנה אפשר לשמוע את הודעות הרמקול המבשר באדישות על נחיתות והמראות המתרחשות שם, בעולם אחר.

בינתיים מגיע אלפרדו, הנראה באורח חשוד כמו המאכר רפפורט, זה שבלעדיו אין להשיג היתרי בנייה בגוש דן, ומסביר בבליל שפות מתובלות ביידיש כי "יש ויזה", ואכן הוא מוליך כמצביא את הרוסים דרך מחסום הביקורת, תוך כדי צעקות "גיט יונטף", המשתקות כליל את חיל המצב הלאפי. לפתע מגיח השוטר הפיני ובידו ארנקי ודרכוני. יש פספורט! יש פינלנד! יש כבוד האדם וחירותו. אני מלכסן מבט אל האשה. הצלתי הופכת את בכיה לזעקת קינה. היא נותרת שם לבדה, ואני כבר מאחורי השער הנעול. שם באולם היוצאים והנכנסים הכל מבריק וכולם, כולם, מדברים אנגלית.

בערב אני סועד עם אנשים מכובדים: מנה ראשונה: טרטר בלטי מתובל ברוטב בולונזי; מנה שנייה: בשר צבי שניצוד בערבות השלג, ברוטב חרדל צרפתי; הכל מבריק ביופי קר ונוצץ. ואז אני נזכר בעיניה של האשה מקוסובו וזעקתה חודרת דרך החלון, ונוחתת אילמת ליד כלי הבדולח והכסף.