אין שום הצגה בלונדון השואפת להבין את עמדת בוש-בלייר, כי אילו נמצא מחזאי שהיה כותב מחזה כזה, איש לא היה מציג זאת. ואילו, בדרך נס, היה המחזה מועלה על הבמה, היה נקטל ויורד תוך מספר ימים

מה הקשר בין המשורר חיים נחמן ביאליק לבין הפלישה האמריקנית לעיראק ? מה הקשר בין מחבר "עיר ההריגה", שמת ב- 1934, להרג שמתחולל בימים אלה בבגדאד ? התשובה ניתנת כמה פעמים בשבוע בלונדון בתיאטרון הלאומי של אנגליה המציג בהצלחה את מחזהו החדש של דיויד היר - דברים קוריםSTUFF) HAPPENS).

מחזה זה, כמו מחזות אחרים המוצגים בלונדון בימים אלה, תוקף בחריפות רבה את ארצות-הברית, את נשיאה וראשיה בשל הפלישה לעיראק. המחזה הארוך, בן שלוש השעות, מציג שני סוגים של שחקנים : קריקטורות ומדקלמים. הקריקטורות הן של הדבילים "אוייבי האנושות" - בוש, רמספלד, צ'ייני, וולפוביץ, קונדוליסה רייס - המוצגים כחבורה של מטומטמים הסובלים מפיגור שכלי. שני גיבורים אינם מטומטמים - קולין פאול וטוני בלייר - אך הם חלשי אופי, מגוחכים, המשרתים בסופו-של-דבר את רצון הדבילים. המדקלמים קמים ממקומם ואומרים מה דעתם על המצב. אחת המדקלמות היא "אקדמאית פלסטינית" האומרת כי המשורר היהודי חיים נחמן ביאליק קבע כי ישראל תהיה נורמלית ואנושית רק אם יהיו בה גנבים, זונות ו-רוצחים ציוניים. והיא מוסיפה "ובכן, ישראל אנושית עכשיו. קורבנות הקונפליקט היו לבעייתו. אנו עכשיו היהודים של היהודים". הקהל - אחד הקהלים המשכילים בעולם - פורץ במחיאות כפיים. המדקלמת הפלסטינית ממשיכה ומתארת את ישראל כ"מושבה אמריקנית" של "3 מיליארד דולר לשנה" במזרח התיכון, שלמענה מנהלים הדבילים את המלחמה. אין צורך לומר שאין מדקלם ישראלי שיפריך דברים אלה. האופנה החדשה שוללת איזון מסוג זה.

האנקדוטה המקובלת על ביאליק היא בדיחה שהיתה נפוצה בימי היישוב העברי : לפי אנקדוטה זו, שקשה לוודא את אמינותה, כאשר נודע לביאליק שהיתה גניבה בתל-אביב הקטנה של אז, הגיב ואמר בהומור האופייני לו, שסוף סוף אנו נורמליים. האנקדוטה - שספק אם היא בכלל נכונה - לא הזכירה מעולם רוצחים. מי שיודע משהו על חיים נחמן ביאליק, יודע גם כי הוא לא היה מסוגל לומר את שמייחס לו המחזאי האנגלי. יתר-על-כן, דיויד הייר לא שמע כמובן על רוצחים פלסטיניים, ערבים ומוסלמים. הרוצחים היחידים בזירה שלנו המוזכרים במחזה הם "הרוצחים הציוניים" של ביאליק המדומיין.

הדבר המעניין הוא שהייר אינו יכול להיות מואשם באנטישמיות - אשתו היא אופנאית צמרת יהודיה - וגם לא באנטי-ישראליות קיצונית - שכן המונולוג שלו על ביקורו בישראל ובפלסטין, "ויה דולורוזה", היה אמנם ביקורתי על מדיניות ישראל - מי לא ? - אך היה הוגן ומלא אמפתיה לישראלים.

אם כן, מה קורה כאן ? שני דברים : ראשית, האידיאולוגיה מנצחת את האמן. אין זה מקרה ראשון בו אמן משעבד את כשרונו לאידיאולוגיה נוקשה והתוצאה - כמו בימי ז'דאנוב - היא תמיד באושה וגם די משעממת. ושנית, האופנה משתלטת על השכל הישר. האופנה היא אנטי ישראלית, גם כאשר ישראל אינה מעורבת בעניין - ונגד אופנה זו אסור להתקומם. מבקר התיאטרון של הספקטייטור מציין כי אין שום הצגה בלונדון המבינה, או שואפת להבין, את עמדת בוש-בלייר, כי אילו נמצא מחזאי שהיה כותב מחזה כזה, איש לא היה מציג זאת, ואילו - בדרך נס - היה המחזה מוצג, היה נקטל ויורד מהבמה תוך מספר ימים.

איננו יכולים להתעלם מאופנה זו שהיא נחלת חלקם של חוגים אינטלקטואלים במערב - כולל את אלה שהיו תומכים נלהבים של ישראל בעבר. לא נוכל להילחם בה בעזרת "הסברה". כפי הנראה, רק בבוא היום בו נשתחרר מהכיבוש, נוכל, אולי, לחזור ולמצוא ידידים בקרב אלה שהיום תוקפים אותנו בהיסטריה ובשקרים.