הארץ, 16/09/1997

בתעמולתם של שוללי הציונות באקדמיה הם חוטאים לא רק לאמת ההיסטורית  אלא גם לאמת שלהם: מה שמותר לכל העמים אסור לעם היהודי

יובל ה-50 לאירועי האונייה אקסודוס נתן בימה להיסטוריונים ביקורתים התוקפים את ראשי הציונות, ובראשם בן גוריון, ומאשימים אותם בגישה המניפולטיווית והצינית שנקטו כלפי פליטי השואה וניצולם לחיזוק היישוב היהודי בא"י והקמת מדינה יהודית גם כאשר הדבר היה כרוך בסבל אנושי רב. 

מדוע מעסיק נושא השואה וניצולי השואה את שוללי הציונות באקדמיה? משום שאקדמאים אלה רואים את הציונות כתנועה קולוניאלית ששללה באופן אכזרי את זכויות העם היושב בפלשתינה, ומשום כך, לידתה בחטא. השואה משבשת את המשוואה הזאת, שכן רצח שישה מיליון יהודים ובניין מקלט לניצולים אינם בדיוק מתאימים למתכונת הקולוניאלית. ואכן, נאמנים לשיטתם, פוסלים האנטי-ציונים את עצם הרעיון כי יש בשואה ייחוד יהודי, מחשש שייחוד כזה יבסס את התזה היהודית הלאומית ויפגע בערכים אוניוורסליים.

אכן, לא כל קורבנותיו של הנאציזם היו יהודים. באירופה הכבושה רצחו הנאצים צוענים, שבויים רוסים, אינטלקטואלים פולנים, וסתם בני אדם שכל חטאם היה שלא השתייכו ל"עם האדונים". אך רק היהודים היו כולם, בלי הבחנה, אויב שדינו השמדה. המסר האוניוורסלי - שהאנטי- ציונים כה חרדים לו - אינו נפגע בשל עובדה זו.

הניסיון לבטל את הייחוד שבהשמדת היהודים מוביל לשטחיות מדהימה. כך כותב יוסי גרודזינסקי מאוניברסיטת תל אביב: "שואת היהודים היתה אירוע איום. אבל היו למרבה הצער עוד אירועים איומים בהיסטוריה המודרנית" ("הארץ", 6.6). כך, חד וחלק.

בטענתם כי אין שום ייחוד יהודי לפשעי הנאצים, יש סתירה פנימית אצל שוללי הציונות: הם מכירים בנרטיב לאומי המתאר את תפישת המציאות אצל "אחרים". משום כך תופש הנרטיב הפלשתיני חלק ניכר מטיעוניהם. אך כאן, לפתע, אין "נרטיב נאצי"; אין חוקי נירנברג; אין "מיין קמפף" של היטלר אחוז האובססיה האנטי-יהודית. יש התעלמות מוחלטת מהעובדות: השמדת היהודים נעשתה גם כאשר היה לה מחיר צבאי, וגם ערב תבוסת המשטר הנאצי, והיא לוותה במעשים שתכליתם היתה למחוק כל זכר לנוכחות יהודית.

אך כל אלה אינם מרתיעים את שוללי הציונות. לדבריהם, השואה לא רק שאינה ייחודית אלא היא אינה כה משמעותית כפי שמנסים לתארה. כך כותב הנרי וסרמן מאוניברסיטת תל-אביב ("הארץ", 8.9.95): "עמידה יתרה על ייחודיותה של 'השואה' (המרכאות במקור - א"ר) המתקיימת בארץ ובחלקי תבל שונים מתקיימת על-פי רוב בהתאם לצרכים לאומיים- מקומיים: יהודי ארה"ב זקוקים לחיזוק יהדותם. היסטוריונים גרמנים זקוקים לאמצעי ביקורת יעיל כלפי ימין לאומני קיים או מדומיין (כך במקור - א"ר) והיסטוריונים ישראלים עושים את מה שהיסטוריונים לאומיים היטיבו לעשות מאז ומעולם, להקנות משמעות מטא-היסטורית לסבלות העם שלהם... טעות היא לייחס להשמדת יהודי אירופה משמעות 'אוניוורסלית', כאילו מדובר באירוע היסטורי שמשמעותו משולה לזו של, נאמר, המהפכה הצרפתית (ואף עולה עליה), ורואים בה 'שבר תרבות' בעל משמעות קוסמית".

המלחמה שהכריזה גרמניה הנאצית על כל היהודים, שסמלה הוא אושוויץ, אינה איפוא אותו אירוע משנה סדרי עולם כפי שחשבנו. אין עולם לפני ואחרי אושוויץ ואין, כדברי תיאודור אדורנו, עולם שבו אין עוד מקום לשירה. השואה אינה אלא סתם "אירוע איום", שקיבלה את משמעותה היוצאת דופן על ידי מניפולציה שעשו בה שלוש קבוצות - ציונים, יהודים-אמריקאים והיסטוריונים גרמנים.

אך בכל אלה אין די: שואת יהודי אירופה אינה מתוארת כמעשה רצח של בני אדם בידי בני אדם, אלא כעניין מופשט, שלא מתרחש על פני כדור הארץ, שלא היו בו רוצחים ונרצחים; השואה אינה אלא התנגשות ערטילאית בין כוחות פסוודו- פרודיאניים, מטא-היסטוריים, פוסט או טרום-מודרניים - הדבר טרם הוברר - שהכתיבה הקריפטו-סוציולוגית מנסחת אותם בז'רגון שלה עתיר המלים הלועזיות. כך כותב אילן גור זאב, מרצה במכללת בית ברל, על רצח שליש מהעם היהודי ועל הטבח שנעשה במיליון וחצי מילדיהם: "השואה אינה אירוע היסטורי גרידא, אלא קודם כל ביטוי ליסוד ההיסטוריות של ההוויה המתממש בדיאלקטיקה שבין ארוס ותנטוס שאותה אנו משכפלים באקסטזה שנתבייתה לכלל 'נורמליות' זחוחת דעת". ואתה קורא דברים אלה ואינך מאמין שהם נכתבו ברצינות ולא כפרודיה מכוונת המביאה לאבסורד את הג'יבריש הסוציולוגי, את הממבו-ג'מבו הכביכול מקצועי, את הקשקשת חסרת הפשר. אך לא. אין זו פרודיה אלא דברים שנכתבו ברצינות תהומית: כל תכליתם להוכיח, בפעם נוספת, כי גם זכר השואה הוא עוד מיתוס ציוני-יהודי: "אין לנתק את הדיון בסוגיית השואה מכלכלת המיתוסים של חרושת הרוע הציוני, שאינו אלא איבר מקדמת הרציונליות האינסטרומנטלית וייצוגיה בטכנולוגיות של הקפיטליזם המתקדם".

ומהי חרושת זו של רוע ציוני? גם על כך יש תשובה: "אין תעשיית הייצור של הסובייקט הציוני יכולה לקבל את עצמה כשותפה לאחריות לשואה שהתחוללה על הפלשתינאים - היהודים האמיתיים בני ימינו" ("דבר", 20.1.95).

המסקנה היא ברורה: היהודים, בעלי חרושת הרוע הציוני, הם הנאצים בני ימינו. ראוי לציין כי כתיבה זו - שאותה אני מביא רק משום שהמחברים הם מרצים בולטים באוניברסיטאות האופנתיות - היא יוצאת דופן גם בין עמיתיהם המערביים של כותבים אלה. למעשה, מצטרפים צעירים אלה לספרות האנטישמית הקטנה המנסה להשתחרר מנטל הזיכרון של השמדת היהודים. נכון: אין הם מכחישים את עובדות השואה - אך הם מכחישים את משמעותה, את העובדה כי זו לא היתה סתם תאונת דרכים מקרית שהתרחשה באמצע המאה העשרים.

אך השואה מטרידה את שוללי הציונות לא רק בשל כך, אלא גם בשל הטענה הציונית כי ישראל היתה הבית היחיד לניצוליה: כשם שאקסודוס היא סמלו של המאבק הציוני, כך אונייה זו נתפשת על ידי האקדמאים הרדיקלים כביטוי של המניפולציה הציונית, שכפתה עצמה על היהודים חסרי הישע במחנות העקורים באירופה. אך הטענה הזאת, שהניצולים היו מכשיר בידי הציונים, מתעלמת משתי עובדות יסודיות: ראשית, כי הניצולים, ברובם המכריע, רצו להגיע ארצה ולהשתתף בהקמתה של מדינה משלהם וכי לציונים הרשעים לא היה שום כוח פיסי לאלץ אותם לעלות לאקסודוס או שלא לרדת ממנה בעת עגינתה באירופה. שנית, שהיה זה לגיטימי לחלוטין מצדה של התנועה הציונית "להשתמש" ברצון זה כדי להביס את בריטניה שנעלה את שערי הארץ בפני אלה שלא היה להם מקלט אחר. כל תנועה לאומית היתה עושה זאת ותנועות לאומיות - כולל התנועה הלאומית הפלשתינית - עשו דברים חמורים ואכזריים שבעתיים.

בתעמולתם של שוללי הציונות באקדמיה - תעמולה המתכסה בכסות אקדמית - הם חוטאים לא רק לאמת היסטורית, אמת שבה אין הם מכירים, אלא גם לאמת שלהם: מה שמותר לכל העמים ולכל התנועות הלאומיות אסור באיסור חמור על העם היהודי, שהציונות מימשה את זכותו להגדרה עצמית.